מאת כותבות מגזין "עשר פלוס".
שייך לקטגוריית ארגז הכלים של אלה, מורה בישראל, עשרים פלוס

 

גליה אלפי-לוי זכתה לחנך כיתה מעוררת השראה בדרום הארץ; אלה שלומקוביץ התאוששה מאובדן אחיה עם לידת בתה הבכורה, והחליטה להפיץ את בשורת הצמיחה שבהורות; ריקי ברוך ניצלה מתאונת דרכים קשה וגופה החבול והכואב זכה שוב בחיבוקו החם של בן זוגה. ניסים ונפלאות יש כמעט לכל אחד. מה הנס שלכם?

 

 יש להם את כל הסיבות לוותר ולשקוע, אבל התלמידים של גליה נלחמים בכל הכוח כדי לתפקד היטב ולכוון להצלחה. נס של מחנכת בישראל

 
מאת: גליה אלפי-לוי, 10.12.12
 את הנס הפרטי שלי אני מוצאת בימים אלה דווקא בתחום המקצועי. מבחינתי, הכיתה שאותה אני מחנכת היא נס לכל דבר. תלמידיי הם שמיניסטים, בני נוער בכיתה י”ב העומדים בפני גיוס, שבנוסף על הקשיים הרבים הנלווים לגיל העשרה נאלצים להתמודד גם עם מציאות ביטחונית וכלכלית לא פשוטה. על אף הנסיבות, החבר’ה האלה עושים חיל, לומדים כראוי, מגובשים ותומכים האחד בשני. בכל פעם אני נדהמת מחדש מכך שהם מיטיבים להתמודד עם הקשיים הרבים הנקרים בדרכם.

התדמית השלילית שדבקה בבני הנוער היום באמצעי התקשורת (בחדשות, ביצירות טלוויזיוניות כמו הסדרה “אופוריה”) עושה עוול לכיתה שאותה אני מחנכת. אומרים שבני הנוער רדודים, שאינם קוראים ספרים, שהם נצמדים למסכים ולפייסבוק כל היום. בתוך כך קל מאוד לפספס את הצדדים היפים של בני הנוער, כמו אלו שמאפיינים את כיתתי.
כמובן שכדי לראות נס צריך לדעת להתבונן בחצי המלא של הכוס. התלמידים בכיתתי הם חדים, יודעים לזהות מי רוצה בטובתם, ממוקדי מטרה, חכמים, שועטים קדימה במלוא המרץ. נוכח העובדה שכמעט 90 אחוז מהם עומדים להתגייס לצבא, מדינת ישראל חשובה להם ביותר. התלמידים בכיתתי שומרים על “למידה רציפה” מתוך רצון להצליח ולהשיג בגרות מלאה ואיכותית. כל זה לא ברור מאליו במצב שבו נקרית בדרכם מפעם לפעם הסלמה ביטחונית, כזו שכוללת אזעקות מלחיצות ומפרה את שגרת הלימודים.
הם לא עושים לעצמם הנחות, גם כשהם מגיעים מבתים עם קשיים כלכליים. אם חד הורית אמרה לי פעם באסיפת הורים: “אנחנו משפחה עם בעיה כלכלית, אנחנו לא עניים. עוני הוא מצב נפשי ואנחנו לא שם”. התלמידים שלי לא שם. הם עובדים כדי לסייע כלכלית למשפחתם, ובד בבד לומדים ברצינות ומשתלבים במגמות הכי טובות, כמו תכנות מחשבים או תעשייה וניהול. יתרה מכך, חלק מהם מוצא זמן להתנדב במסגרות שונות בקהילה. בהחלט אי אפשר להגיד שהם מרוכזים בעצמם, הם רגישים מאוד לזולת.

ייתכן שאני בת מזל והכיתה שלי היא באמת משהו מיוחד ולא מייצג. כשאני מתבוננת בתלמידיי, אני נפעמת מכוחות הנפש שלהם. אחרי הכול, במציאות הנוכחית של ישראל ביישובי הדרום יש להם את כל הסיבות לוותר ולשקוע. עצם כך שהם לא מוותרים לעצמם, אלא ממשיכים לתפקד ואף מכוונים להצלחה, הוא נס מבחינתי. הם נלחמים בכל הכוח, והצוות החינוכי מאמין בהם ומגבה אותם באמצעות שיחות מוטיבציה והרבה חיזוקים חיוביים. הם בדרך הנכונה, למרות הכול. ובעצם, זה לא רק הנס הפרטי שלי, זה הנס של כולנו.

הכותבת (שם עט) היא מחנכת כיתה י”ב ומורה לאזרחות בבית ספר מקיף ביישוב בדרום הארץ, כותבת הבלוג “מורה בישראל

_______________________________________________________________________________________________________

“הורות היא הזדמנות לצמיחה”. אלה איבדה את אחיה במפתיע במהלך הריונה הראשון. זה היה טראומתי, אך הנס התרחש ברגע הלידה – כשהחלל הגדול התמלא בחיים

 

מאת: אלה שלומקוביץ, 10.12.12

יום אחד בחודש יולי, שנת 2006, גילינו שאנחנו בהריון. ההתרגשות הייתה גדולה בשתי המשפחות. אני זוכרת איך אחי הגדול ניחש מראש שזה קרה, צחק ואמר “אני מאוד מתרגש”. אבל כחודש לאחר מכן, ביום אחד בחודש אוגוסט, כשאני בשבוע השישי להריוני הראשון, אחי הגדול נפטר. זה קרה בשבריר שנייה, בלי הכנה מוקדמת, מדום לב. הוא היה רק בן 36.

 


 
על הגוף ועל הלב שלי השתלטו עצב גדול, כעס אדיר ותחושת אובדן עמוקה. במקביל, חוויתי המון רגשי אשם בהריון הזה, כי היה ברור לי שהעצב המשתלט עלי נוכח גם בחוויה של העוברית הנהדרת שלי, שצומחת לה בבטן.
ההיריון היה רצוף כולו בקשיים וטראומות: אשתו של אחי, שהייתה הרה בעת פטירתו, ילדה בטרם עת ובתה נפטרה תוך שבועיים; לעוברית שלי היה פיגור בגדילה ובשבוע ה-28 התחילו לי צירים מוקדמים. אלו הפכו לצירים של פיטוצין, כי הלידה לא התחילה עד שבוע 42+2. ואז הגיע הנס הפרטי שלי – הפכתי לאמא. נגה נולדה בלידה טבעית (ללא אפידורל, ללא קיסרי), מופלאה ומרגשת, והיא זו שהחזירה לחיי כולנו את האור ואת היכולת לחייך. כשהיא יצאה לאוויר העולם, היא פקחה עיניים במבט נבון וכולנו התחלנו לבכות מהתרגשות. הלידה הזו והילדה הזו החזירו אלי את היכולת להרגיש אושר מלא וטהור. הלידה הזו והילדה הזו הבהירו לי מהי משימת החיים החשובה ביותר שלנו. הפכתי להיות מנחת הורים, מתוך כך שאני רואה בהורות הזדמנות לצמיחה מתמדת ולהתחברות לכוחות של עצמנו. הלידה הזו והילדה הזו (וגם אלה שבאו אחריה) הזכירו לי שכל ילד שלנו הוא נס, ועל הנס הזה אני מודה.

 הכותבת היא מדריכת הורים למתבגרים, מאמנת אישית ומנחת קבוצות, כותבת הטור המקצועי “ארגז הכלים של אלה“; לאתר הפרטי של אלה

_______________________________________________________________________________________________________

“דקות לפני שעליתי מדממת, בודדה ואילמת אל האמבולנס, הישרתי מבט נוסף אל הרכב המעוך כמו אומרת לו תודה”. רק בנס ניצלה ריקי מהתאונה הקשה הזו

  מאת: ריקי ברוך, 10.12.12

 בבוקרו של היום הראשון בחופשת פורים 2003 התעוררתי מאושרת. החופש המיוחל הגיע והתארגנתי ליום בילויים. השארתי את ילדיי המתבגרים במיטתם ועשיתי דרכי למפגש חברות בשרון. בשל חופשת החג, התנועה בכבישים הייתה דלילה והקדמתי למקום המפגש. לכן החלטתי להעביר את הזמן הנותר במרכז קניות לא רחוק, ומשם להמשיך למקום המפגש. כשסיימתי את סבב הקניות ובידיי מספר שקיות, נכנסתי לרכב והתקדמתי לאיטי לעבר הצומת המרומזרת. התייצבתי ראשונה. עם חלוף הרמזור לירוק התחלתי בנסיעה איטית, כשמכה אדירה משמאלי פגעה ברכב שבו נהגתי והעיפה אותי בעוצמה גבוהה. כריות האוויר הלמו בי. ראשי נחבט אל חלון השמשה משמאלי. הרכב צנח, גונח ואפוף עשן, על לב אי התנועה, כשפניו ניצבות בזווית של 180 מעלות מהכיוון המקורי של נסיעתי.

נותרתי ישובה ומבוהלת. קולם של שני הגברים שמיהרו לחלצני השיב אותי באחת אל המציאות, אך אני זוכרת שסירבתי לצאת. הם הרחיקו אותי בעקשנות מהרכב המעוך.
נעמדתי דוממת וכואבת והבטתי סביבי, ועל אף היותי חבולה ומבולבלת נמצאתי בהכרה מלאה.  זכרתי כל פרט. שוטר בניידת שהגיעה למקום תוך דקות ספורות ביקש ממני רישיונות ופרטים, ואני  נמנעתי במודע מלשתף פעולה. אני זוכרת את ניסיונותיו להסב אליו את תשומת ליבי, אך אני הייתי  שקועה בצורך שלי לשוחח עם בעלי, לשמוע את קולו המרגיע, הבוטח, ליידע אותו במצבי. רק לאחר שסיימתי את השיחה הזו התפניתי להשיב לשאלות השוטר.
דקות לפני שעליתי מדממת, בודדה ואילמת אל האמבולנס, הישרתי מבט נוסף אל הרכב המעוך כמו אומרת לו תודה. מרחק מזערי הפריד בין חיי למותי. כשהנהג הפעיל את הצופר לעבר בית החולים הבנתי שאת הנס שלי אני חייבת לרכב החזק שהגן עלי (וגם יצא מכלל שימוש – טוטלוס).

בהגיעי לבית החולים קידמו את פניי ואת גופי הכואב זרועותיו של בעלי. יותר מזה לא רציתי כלום. גם את חודשי הכאב, הסבל והשיקום זכרתי כל העת כנס הפרטי שלי, שאירע באותו חג פורים.

הכותבת היא מאמנת אישית, בעלת ניסיון של כ-25 שנה בחינוך והוראה בחטיבת הביניים, כותבת הבלוג “עשרים פלוס”

_________________________________________________________________________________________________

גם אתם נושאים עמכם נס פרטי? ספרו לנו על כך, בטוקבקים, בתיבת הדואר או בעמוד הפייסבוק שלנו. חג אורים שמח!