“הוא כמו מפלצת רעבה שאף פעם לא שבעה”, מתאר אביו של תמיר. חופשת החג בפתח, ולהורים למתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז צפוי אתגר גדול: איך למנוע החמצת פנים בתום כל בילוי ולמנוע ויכוחים מיותרים? שני נחשון עם הסבר והמלצות להורים
עבור הורים לילדים מתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז, חופשת חנוכה עשויה להיות אתגר של ממש. חלק גדול מהילדים הללו זקוק לפעילות ולריגושים באופן מתמיד, בזמן שההורים מרגישים לעתים מותשים ולא עומדים בקצב. סיפורו של תמיר ממחיש את הקושי של הילד ושל ההורים כאחד. “תמיר הוא כמו מפלצת רעבה שאף פעם לא שבעה”, פתח האב את השיחה החודשית שלנו על בנו. תמיר הוא תלמיד כיתה י’, בן הזקונים של משפחת לוי, “ילד טוב” , נעים הליכות, מתחשב ומנומס. הוא רגיש מאוד לסביבה ולעצמו. בקיצור: חלום של כל אם יהודייה. אז מה הבעיה? “הבעיה היא ששום דבר לא מספיק לו והוא אף פעם לא מרוצה, במיוחד כשאנחנו מחליטים לפרגן לו ולנסוע לקניון או לבילוי משותף”, אומר אביו.
נאבק למען ערנות גבוהה
“אנחנו מתאמצים מאוד להסב לתמיר אושר, ובתחילת כל בילוי באמת הכול נראה מבטיח, אבל אף פעם לא מספיק לו. הוא רוצה עוד מהכול, בין אם זה להמשיך את הבילוי בזמן שכבר כלו כוחותינו, בין אם זה לקנות עוד מוצר בזמן שהידיים שלו עמוסות בשקיות מותגים, ובין אם זה קינוח נוסף לאחר ארוחה דשנה או מתקן נוסף בסופר-לנד. כל בילוי מסתיים בהחמצת פנים וכעסים מצדו, בעוד שאצלנו מנקרת המחשבה “איפה טעינו” לצד תחושת ניצול.
תמיר חווה אף הוא תחושת אכזבה, כי מבחינתו הבטיחו לו “יום כיף” ובפועל לא קנו לו את מה שרצה. כמו מתבגרים רבים וטובים גם הוא סובל מהפרעת קשב וריכוז, כשאצלו הקושי המרכזי הוא ירידה ברמת הערנות. תמיר משקיע את עיקר זמנו במלחמה נגד ירידה כזו, וכשזה קורה הוא מחפש פעילות, ריגושים עניין ועשייה. ובמילה אחת: “אקשן”. עבור תמיר, סיבוב בקניון מספק תחושת ערנות מתמדת, ולכן נעימה, ומכאן ברור אי הרצון שלו להפסיקה. הריגוש שבקניות, באכילה ובשיטוט בקניון מעניקים לתמיר את התחושה אליה הוא שואף כל הזמן.
“אז מה את אומרת”, שואל האבא המודאג. “שנקנה לו את כל הקניון? הרי לפי התאוריה הזו הוא אף פעם לא יהיה מסופק”.
“זה בדיוק העניין”, אני מאששת את אבחנתו. “לכן, לקנות את כל הקניון או לעלות על כל המתקנים בסופר-לנד זו לא הדרך”.
איך נתרום לתחושת סיפוק מהבילוי?
כדי להתמודד עם הסיטואציה שתוארה כאן כדאי לנקוט בשלוש דרכים:
- גילוי אמפתיה והבנה: יש להבין היטב את התסכול של הילד, הנובע מהצורך שלו בריגושים במטרה לעורר את מערכת הערנות המנטלית באופן יזום. הזכירו לעצמכם שאותה התנהגות הנתפסת בעיניכם כ”חמדנית” מקורה בקושי אובייקטיבי.
- הגדרת תוכנית הבילוי לפני היציאה לבילוי: לפני היציאה לקניון (או לכל מקום אחר) העמידו בפני ילדכם את התוכנית הצפויה: סכום הקנייה, מספר הפריטים / שמות המותגים שתרכשו, מסגרת הזמן, וכו’ – כל תוכנית ההולמת את סולם הערכים שלכם, את יכולתכם הכלכלית ואת מסגרת הזמן שהקצתם לבילוי.
- השארת הוויכוחים והמאבק בבית: לפני היציאה שבו עם הנער באווירה נעימה וידידותית והסבירו לו שהיה לכם עצוב לראות אותו בפעמים האחרונות כל כך מאוכזב וכועס, וכי כדי להימנע ממצבים דומים אתם רוצים לתאר לו מראש איך ייראה הבילוי שיתקיים היום. ייתכן שהוא לא יקבל בקלות את התוכנית, אבל הכעסים והמריבות יישארו בבית וכשתצאו לדרך כבר יהיה ברור, פחות או יותר, לכל אחד מהצדדים מה עתיד לקרות. באופן כזה, סביר להניח שתזכו בבילוי משותף מהנה יותר.
הערה: חשוב שעם כל זאת תהיו מוכנים לקשיים, מכיוון שתצטרכו להתאמץ לגלות עקביות ונחישות במהלך הבילוי, בזמן שהנער ייאלץ למצוא דרך חלופית כדי לעורר את מערכת הערנות המנטלית שלו.
חג חנוכה שמח ובילוי מהנה ומספק לכל ההורים והילדים!
לטור הקודם של שני נחשון: מה הם חושבים, שהכסף צומח לנו על העצים?
3 תגובות
פוסט מקסים שני – מאוד מסכימה. דוגמה לאיך שמודעות, תיאום ציפיות והרבה סובלנות לשונות הקיימת בינינו אף במשפחות הכי מגובשות – יכולים לחבור יחד למען הצלחת החוויה
שני ,נכון ואת מאוד מדויקת, נעים לקרוא כתבה בלשון כל כך פשוטה אך מקצועית.
ההורים צריכים להבין שתמיר לא מתנהג כך נגדם אלא בעדו.
קשה לו ולכן אולי כלל לא נכון להסתובב יותר מידי עם ילד שהאורות, הצבעים והרעש לא עושים לו הרגשה טובה.
עם זאת ההכנה המוקדמת ,ההקשבה לקשייו והמודעות שלא קל לו עכשיו יקלו על המאבק כוח שחוזר על עצמו בביקורים במקומות הומי אדם.
שני – אני אוהבת את הכתיבה שלך, ברורה, מענינת, מחברת דוגמאות לתיאוריה, מאד מעשית עבור הורים.
אני רואה גם מהכיוון של תחושת הערך של הנער: נראה לי שהיחסים בין תמיר לבין הוריו הם – נתינה חד סטרית של ההורים, תמיר התרגל רק לקבל. האם זה משום שהוריו רוצים לפצות אותו על מה שהם רואים כחולשה שלו – בעית הקשב והריכוז?
בעצם הנתינה האינסופית ההורים מזכירים לו כל הזמן את החולשה שלו.
האם – אילו תמיר היה רגיל גם לתת ולתרום, תחושת המסוגלות שלו היתה עולה, והיה פחות זקוק לכל מיני פיצויים חיצוניים?