“חוויה מחשלת”

 מהדרום לצפון: הילה פינקלשטיין על ילדותה בצל הקטיושות

האירועים האחרונים בדרום הארץ החזירו אותי לילדותי בצפון המדינה, סמוך מאוד לגבול ישראל-ירדן. הייתה זו ילדות בצל טילים (אז קראו להם “קטיושות”), מלווה בחדירות מחבלים תכופות, אבא שישן עם רובה בארון חדר השינה וילדה שמפתחת אוזן רגישה לכל אזעקה עולה ויורדת. מי שגדל באווירה כזו יודע לזהות את המתח הפיזי שמצטבר בגוף כשנשמעת כריזה או אזעקה, גם בזמן שמדובר בכריזה של העירייה שמודיעה על הפסקת מים.

מציאות דומה, תנאים שונים

בקיבוץ שבו גדלתי, שיגרת הערב של הגברים כללה תורנות שמירה על גדרות הקיבוץ. הם היו לובשים בגדים תואמים, כהים, לפעמים אפילו מדים, מכתיפים את הנשק ויוצאים לשמור. ובהחלט היה מפני מה לשמור. היו שנים (לפני הסכם השלום עם ירדן, במלחמת יום כיפור ותקופת ההתשה), שבהן הגבול היה “חם”. ירידה למקלטים הייתה דבר שבשגרה, והגברים הוקפצו אל עמדות השמירה בתדירות גבוהה. על אף ההוויה הזאת, הרגשתי מוגנת. אני לא זוכרת תחושות פחד וחרדה, אלא תחושה של הרפתקה. בראייה לאחור אני מתייחסת לחוויה הזו כחוויה מחשלת. איני יודעת אם גם שאר הילדים ביישוב חוו זאת כך, אבל זו הייתה החוויה שלי ושל חבריי.

ישנם כמה גורמים שסייעו לנו, כחברה בכלל וכילדים בפרט, להתמודד עם המצב המאיים: ראשית, בכל בתי הילדים הייתה דלת שחיברה למקלט ואפשרה מעבר מהיר ומיידי אליו, ובבתי ההורים היו חדרי שינה ממוגנים – מה שנסך בכולנו תחושת ביטחון. שנית, המסר שהועבר אלינו מההורים היה ברור וחד פעמי: אנחנו כאן כדי להגן על עצמנו, ואנחנו חזקים יותר מהם. המסר הזה עבר בצורה נחרצת, כך שגם אם היו חששות איש לא דיבר עליהם. בכלל, “לדבר על רגשות” לא היה חלק מהלקסיקון הקהילתי בזמנו, לטוב ולרע. והיה גורם מסייע נוסף – הקהילה: כאשר ירדנו למקלט בילינו יחד, כל ילדי הקבוצה, לצד כמה דמויות בוגרות שמילאו את תפקיד מספרי הסיפורים המשגיחים והמשעשעים (לאו דווקא הורינו). היום כאמא האפשרות שלא אהיה עם ילדיי בשעה כזו נשמעת לי מחרידה. אולם יחד עם זאת אני יכולה להבין את העובדה שדמות בוגרת, מתפקדת וקרת רוח, עשויה לעתים להעניק לילדים תחושת שליטה וביטחון אפילו יותר מההורים. באותה עת, אגב, הורינו היו עסוקים בתפקידים אחרים שקשורים בביטחון ותפקוד הקהילה. לכל אחד היה תפקיד, ואף אחד לא היה לבד בשעת משבר. בשורה התחתונה, ההיאחזות בעשייה והיכולת לחלוק בחוויה העניקו לנו תחושת תפקוד גם בשעת לחץ ואיום קיומי.

לבד בממ”ד, עם הילדים

ובחזרה לכאן ולעכשיו. בתחילת המבצע שמעתי שפיקוד העורף מנחה את תושבי הדרום שלא לשלוח את הילדים למוסדות החינוך, ובאותה נשימה מודיע כי מקומות העבודה יישארו פתוחים. הנחיה זו השאירה כמובן את רוב האמהות לילדים צעירים בבית, בתקווה שמקום העבודה שלהן יפרגן ויבין את הסיטואציה, ואילו רוב האבות יצאו לעבודה. אני יכולה רק לשער עד כמה קשה לאותן משפחות, ובייחוד לאמהות, להיות לבד בסיטואציה הזו. עד כמה קשה לשמוע את האזעקה (או את היירוטים או את ההפגזות של צה”ל) ולהמתין בחרדה לשעת רגיעה, לנסות להיות חזקות בשביל הילדים ולהעסיק אותם בלי שנוכל לאפשר להם לצאת החוצה או לפגוש חברים, ולהכיל בתוכנו את המתח הזה בלי שנוכל להיעזר בדמות בוגרת נוספת שתרגיע את ילדינו.

עשייה מתמדת ומסר מרגיע

אסיים במחקר של פרופ’ מולי להד (2002) הפורס המלצות להורים לילדים שנמצאים במצבי לחץ ומלחמה. הנה שתי ההמלצות העיקריות:
1. חשיבות הקשר החזק של הילד עם מבוגר חיובי, אחראי ודואג: על פי ממצאי המחקר, יש להפגין חום, אהבה ותחושת שליטה במצבי איום באמצעות הקפדה על סדר יום וארגון משחקים עבור הילדים הצעירים, מכיוון שתחושת השליטה מחוזקת באמצעות העשייה.
2. מסר חד משמעי של שליטה בעתיד והיעדר תחושת קורבנות: יש להעביר מסר מרגיע בדבר קיומו של כוח בהווה ואפשרות לעתיד טוב יותר.

חיבוק חם לתושבי הדרום ולצבא!

הכותבת היא פסיכותרפיסטית המייעצת לבני נוער, הורים ומשפחות. לאתר של הילה

 משפחתי וחיות אחרות

המלצות על ספרי נוער 

איך תתנהלי לבד מול הילדים?