מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

כמעט כל הורה חווה משבר נפשי עם אחד הילדים. ריקי ברוך הזדעזעה מסיפורי ההתעללות בהוסטל בפתח תקווה והיא קוראת לנו לא להישאר אדישים: “הפתרון הוא לספק תמיכה ואהבה לצד טיפול מקצועי, ולנסות להימנע מאשפוז. אבל אסור שמה שקרה בהוסטל יקרה שוב”

 

פרשת ההתעללות הקשה שהתנהלה בין כתליו של מעון החוסים “נווה יעקב” ואף הביאה להחלטה על סגירתו, לא יכולה להותיר אף הורה בישראל אדיש. המצוקה הגדולה של אותם חוסים חסרי ישע היא עצם העובדה שהם אינם מודעים לזכויותיהם ואינם מסוגלים לדרוש שהן יתמלאו. וזאת עקב מחלת הנפש שממנה הם סובלים. משפחות שנאלצות לאשפז, אם מבחירה ואם בכפייה, את ילדם הלוקה במחלת נפש חמורה ניצבים מול מציאות קשה מנשוא. הם נאלצים להתמודד עם הקושי בטיפול המורכב בילד-בוגר המצוי במצב כזה, ובמקביל להמשיך לנהל אורח חיים תקין ולטפל כראוי בשאר ילדיהם, הבריאים. מציאות זו מאלצת אותם לא אחת להתפשר על המסגרת שבה מטופל הילד הלוקה בנפשו, גם אם מקנן בהם ספק שמא המטפלים במעון נוהגים עם החוסים ביד קשה, באלימות, בחוסר כבוד ובניצול.
כאמא שחוותה משבר נפשי עם אחד מילדיה, אני יכולה לחוש הזדהות עם משפחות החולים. כמו הרבה הורים אחרים, אני מכירה על בשרי את החששות הגואים מפני אובדן שליטה, מפני האפשרות שהמשבר הרגשי יהפוך לחולי, שילך ויידרדר ויצריך סיוע תרופתי וחלילה – בשלב מסוים – אשפוז. איני יכולה שלא לשוב ולהרהר בגודל הכאב שבו שרויות אותן משפחות הנאלצות ללוות חוסה הלוקה בנפשו ולנסות לתמוך בו ככל הניתן. הסטיגמה המלווה את המחלה, הריחוק הפיזי, הקושי להגן על הילד-בוגר מרחוק, התסכול מחוסר השליטה בטיב ואיכות הטיפול שהוא מקבל. כל אלה מציפים אותי באינספור שאלות וחששות: האם כולנו חשופים לחולי? עד כמה ניתן לעצור הידרדרות של מחלת נפש כבר בתחילתה? האם גם יקירינו עלולים ליפול קורבנות להתעללות, ביזוי וניצול במסגרות שאמורות להעניק להם בראש ובראשונה בית חם וטיפול ביחס מכבד?

הסיוט של כל הורה

כולנו רוצים להיות בריאים בגוף ובנפש. בכל הזדמנות אנחנו מאחלים לילדינו ולנו הרבה בריאות, מנסים להגן, לגונן. אולם לצערנו בעולם הזה קיים גם הרבה חולי, מכל הסוגים. אנשים הסובלים מתסמינים פיזיים, מנכויות שונות (מולדות או נרכשות), ממחלות אלימות או חשוכות מרפא…ויש גם פגועי נפש, הלוקים במחלות המוגדרות “מחלות נפש”. איש מהם לא בחר להיות חולה, ושפר גורלנו שנולדנו לתקופה שבה המדע והרפואה המפותחים מאפשרים הקלה על תסמינים רבים ואף ריפוי של מחלות שונות. עדיין, לצד האמפתיה שכולנו מגלים כלפי אנשים הלוקים במחלות גופניות – רבים מאתנו אוחזים בסטיגמות שליליות כלפי כל חולי מתחום הנפש. בזמן שהפסיכיאטריה מנסה לספק מענה לאותם חולים, החברה נוטה להתרחק, להימנע, להירתע מכל קירבה פיזית ללוקה בנפשו. אולם ממש כמו אדם החולה בגופו, גם חולה הנפש הוא ככל האדם. לעתים קרובות הוא חי בתא משפחתי נורמטיבי, אוהב ונאהב על ידי יקיריו. הוא יכול להיות חכם, ונחמד, בעל חוש הומור, טוב לב, איש שיחה, מתורבת. ישנם שלבים מסוימים במחלתו, שבהם הוא נדרש להתגורר במסגרת חוסה. זהו כורח המציאות, על אף שאין זו המציאות הרצויה. אשפוז חולה נפש בהוסטל פוגע בהכרח בחירותו ובדימויו העצמי, מטיל עליו סטיגמה קשה עוד יותר, ומעל הכול – מונע ממנו את הזכות הבסיסית והיכולת להגן על עצמו.

כוחו של התא המשפחתי

מחלת נפש חמורה לא מתעוררת ביום אחד. אדם בריא אינו מקיץ לבוקר חדש עם פסיכוזה קשה. במציאות, המחלה מופיעה בהדרגה, כך שהסביבה הקרובה בהחלט יכולה להבחין בשינויים המתרחשים באדם. כל עוד היא מספיק קשובה לו.
ילדים ונערים צעירים חווים לא אחת משברי מעברים ומשברי חיים. לכל אחד מהם אישיות אחרת ויכולת התמודדות שונה עם תסכול וקושי. דבר אחד בטוח: לתא משפחתי תומך יש השפעה ניכרת על מצב הילד, בכל גיל, והיא עשויה לתרום רבות ליכולת ההתמודדות שלו עם מצבים קשים. ככל שהילדים שלנו יזכו לאוזן קשבת, לחום ואהבה, לתשומת לב ולטיפול מקצועי נכון, כך הדרך להחלמה תהיה ודאית יותר ונוכל להימנע ממצבים המחייבים את הרחקתם מהמשפחה והחברה. יחד עם זאת, כמובן, מקרים מזעזעים כמו אלו שאירעו בהוסטל נווה יעקב לא צריכים לקרות. אסור שיקרו. לעולם!

מחקרים ומידע: אחד מכל 25 בני נוער סובל מדיכאון 

גוף ונפש: כל הדרכים להימנע מדיכאון סתיו-חורף 

חינוך ובריאות: מה כזה נורא במריחואנה?