מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בלוגים, סבתא למתבגרת

 

“הרבה יותר מעניין כשאת מספרת מאשר לקרוא באינטרנט”

  לפני כשבוע הלכתי ברחוב עם נכדתי יעל בת ה-13 (כבר רבע ל-14 אם לדייק), כשלפתע שמענו צעדי ריצה. יעל הפנתה ראשה לאחור, ומיד עקף אותנו גבר צעיר לבוש בגדי ספורט.
“סבתא”, שאלה יעל, “מה לדעתך המצב הסוציו-אקונומי של האיש הזה?”
“מה”?, הבטתי בגבו הרחב, בישבנים המקפצים ומתרחקים ממני. “בכלל לא הספקתי לראות אותו”.
“אני ראיתי, הוא ממצב סוציו-אקונומי גבוה”, אמרה.
“מנין לך?”
“הוא לובש גופייה של ‘דיאדורה’ ונועל נעליים של ‘ריבוק’, אלה מותגים יקרים. סימן שיש לו כסף”.
עצרתי על מקומי והבטתי בה נדהמת. “ממתי את מתעניינת בנושאים כאלו? ממתי את מכירה את צירוף המלים “מצב סוציו-אקונומי?”
יעל גיחכה. “דיברנו על זה בכיתה בהקשר של המחאה החברתית”, הסבירה.
“תשמעי, אתם כבר ממש גדולים, בוגרים, איך להגיד? באיזה שיעור דיברתם על זה?”
“בשיעור חברה ואקטואליה”, היא השיבה. “מה את מתפלאת סבתא, אנחנו כבר לא תינוקות”
“על מה עוד אתם מדברים בשיעור הזה?”
“על כל מיני נושאים. למשל: על פער התיווך בחקלאות, על זכות הבחירה. הקבוצה שלי צריכה להכין לחברה ואקטואליה תוכנית ליום הזיכרון של יצחק רבין”.

 “זה צריך להיות משהו מזעזע”

 “מה תכינו”?, התעניינתי. “אמרנו בקבוצה שצריך להכין משהו מזעזע, כי זה היה רצח מזעזע – רצח של ראש ממשלה בגלל דעה פוליטית. אנחנו רוצים לקרב את זה לחיים שלנו, שכל אחד בכיתה  ירגיש שזה נוגע בו”, תיארה יעל.
“איך תעשו את זה”?, שאלתי.
“אנחנו עוד לא יודעים, מחפשים רעיון. סבתא, מה את זוכרת מרצח רבין?”
סיפרתי לה מה שאני זוכרת על רבין, איש הצבא ואיש הפוליטיקה, על התקופה של הרצח – הסכמי אוסלו, דיבורים מתקדמים על שלום, טבח מערת המכפלה, פיגועי התאבדות, מתח עצום בין שמאל לימין בישראל, הפגנות רבות משתתפים, אלימות רבה בכיכרות. ואחר כך הרצח, ההלוויה, האווירה הנוראה לאחר הרצח.
“תודה סבתא, זה הרבה יותר מעניין כשאת מספרת מאשר לקרוא באינטרנט”, אמרה.
כעבור כמה ימים קיבלתי ממנה שיחת טלפון. “סבתא, החלטנו מה לעשות ביום הזיכרון”, היא הודיעה לי.
“משהו מרגש ומזעזע כמו שרציתם?”, שאלתי.
“אנחנו מקווים. החלטנו להתמקד באלימות שהייתה בהפגנות. הקבוצה שלי תעשה הצגה קטנה של מה שהיה: איך קראו בהפגנות ‘רבין רוצח’, ‘רבין בוגד’. הציגו תמונה שלו עם כפייה על הראש, מחבק את ערפאת, שרפו תמונות שלו, קראו ‘בדם ואש את רבין נגרש’, השתוללו, וגם עשו לו טקס פולסא דנורא מול הבית שלו”.
“מה, תעשו הצגה”?, התפלאתי.
“כן, קצרה אבל עם הרבה רעש ובלגן. אחר כך נדבר על ההשפעה שהייתה לדיבורים ולמעשים הללו על אנשים, ביניהם יגאל עמיר שרצח את רבין. נעורר שיחה בכיתה על הסכנה שבאלימות מילולית, ועד כמה היא תורמת לאלימות פיזית, ועל כך שבמקרה של רבין היא הובילה אפילו לרצח”.
“יופי של רעיון”, הייתי מרוצה.
“כן. מתאים לנו, לא חסרות לנו לא קללות מילוליות ולא מכות פיזיות…”
“אני לא ידעתי שאתם כבר מתמודדים בגיל הזה עם כל כך הרבה מושגים חשובים, כמו “פולסא דנורא” ו”אלימות מילולית”.
“אמרתי לך סבתא שאנחנו כבר לא תינוקות!”.

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של סבתא שרה: בילוי משותף בעיר הגדולה

מבחני המיצ”ב: אל תצפו לתוצאות שונות בשנה הבאה

הדרכת הורים: איך להיות הורה מעורב אך לא מתערב?