מאת גליה אלפי לוי .
שייך לקטגוריית בלוגים, בצפר

 

מחנכת ותיקה בישראל מגיבה לביקורות שמופנות כלפי המערכת בעקבות פרסום תוצאות מבחני המיצ”ב בשבוע האחרון. “התוצאות ימשיכו להיות עגומות”, היא אומרת, “כל עוד לומדים 40 תלמידים בכיתה”

 

מדי שנה, תוצאות מבחני המיצ”ב בישראל מהווים עבור אנשי התקשורת והאקדמיה מדד התייחסות למערכת החינוך ולרמת התלמידים. הם ממהרים להשוות את התוצאות העגומות לשנים קודמות, להסיק מסקנות, לחפש אשמים, להכפיש את משרד החינוך ולבקר את המורים ואת התלמידים. אבל הגיע הזמן להגיד באופן ברור וחד משמעי: אין לראות בתוצאות מבחני המיצ”ב מדד לידיעות התלמידים בתחומים השונים. מדוע? ראשית כול מדובר במבחן אחד, ולא בסדרת מבחנים שבדקו מגמת לימוד לאורך תקופה. שנית, מישהו מכם באמת מאמין שבשיטת “זבנג וגמרנו” נוכל לבצע הטמעה של החומר? המעמד המחייב של תוצאות המיצ”ב גורם למורים רבים להתמקד בכל שנה בחומרי הלימוד של מבחן המיצ”ב, בניסיון לחתור לכך שהתלמידים יקבלו ציונים גבוהים. הטמעת חומר הלימוד לאורך זמן הופכת לעניין זניח.

קחו לדוגמה מקצוע כמו שפה (אנגלית / ערבית). כולנו יודעים כי לא ניתן להביא תלמיד להצלחה ללא קריאה רציפה והעשרת אוצר המילים על בסיס קבוע. כל הרצון הטוב מצד המורה לא יסייע לתלמיד להעשיר את אוצר המילים שלו  במסגרת כיתתית של שעות לימוד ספורות. היום כבר ברור לרבים (לכל המורים, אך גם לחלק מההורים) כי כדי להשיג הצלחה נחוצה תמיכה מערכתית של הבית והקהילה. למרות זאת, כשמתפרסמות תוצאות המיצ”ב הנטייה הטבעית והמיידית היא להסיק מסקנות כנגד המערכת.

ביניים: בשביל מי המבחנים האלה בכלל?

אני אומרת שהבעיה היא לא הפריטים במערכת (כלומר המורים או התלמידים), אלא השיטה הנהוגה בישראל. ההנחה השגויה שבה אוחזים הורים, מורים ואנשי תקשורת רבים היא שבתי הספר אמונים על חינוך התלמידים ולימודם, בזמן שהבית פטור מכל אחריות להצלחה. זו הסיבה לכך שחיפוש האשמים במצב החינוך הירוד מופנה במלואו לציבור המורים.
כמחנכת ומורה לאזרחות ותיקה בישראל, שחיה ונושמת את המערכת, אני מרגישה חובה להאיר את עיניכם. תלמידי ישראל באים לבית הספר לא כדי להשיג תוצאות גבוהות במבחני המיצ”ב. המבחנים הללו לא נועדו למענם. התלמיד מגיע לבית הספר לפני הכול כדי לזכות בהתייחסות של המורה למצוקותיו. בית הספר מהווה, לעתים קרובות מאוד, סוג של ‘בית שני’ עבור התלמיד, בזמן שמקצועות המיצ”ב ובחינות הבגרותאינם עומדים בראש סדר מחשבותיו. המצוקות הרבות בבית – מצוקות כלכליות, בעיות משפחתיות ובעיות אישיות אחרות – צפות על פני השטח בכל יום שעובר. המורה מצדו נדרש לא רק להעביר את חומר הלימוד, אלא גם לתפקד כעובד סוציאלי, יועץ ולעתים אף פסיכולוג.
אני מחנכת כיתה רגילה בבית ספר מקיף בישראל, המונה 37 תלמידים. יותר ממחצית מהם חווים קשיים על רקע שאינו לימודי, על אף ששיעור נמוך מתוכם מגיע ממשפחות מצוקה. לשמחתי, צוות המורים בבית ספרי דוגל בראייה כוללת, המאפשרת לו להתבונן מעבר להצלחה הלימודית ולכן לתמוך בתלמידים, לעזור להם בפתרון בעיות ולנסות למנוע נשירה של תלמידים חלשים. אני בטוחה שזה המצב גם ברוב בתי הספר האחרים בארץ.
ועם כל זאת, עדיין קיים קושי מרכזי אחד, שהוא מספר התלמידים הגבוה בכל כיתה. מספר התלמידים מהווה קושי רב הן במשימת הלימוד והן בתמיכה והטיפול בתלמידים. אין ספק שצמצום התלמידים בכיתה הוא אחד הפתרונות בדרך לשיפור הישגי התלמידים, מכיוון שהוא יאפשר לימוד בקבוצות קטנות ויחס אישי. אף ילד או מתבגר לא נהנה מהעובדה שהוא אחד מתוך 40, הרי לא מדובר בסטודנטים. מבחינה זו, טוב עשו ארגוני המורים בכך שהתעקשו על שעות פרטניות. אלא מה? יישום שעות פרטניות ללא צמצום מספר התלמידים בכל כיתה יצר ציפיות גבוהות להצלחה לימודית, בזמן שבפועל כל תלמיד “זוכה” לשעה פרטנית אחת (לכל היותר) מדי שבועיים. ברור לכם שבכך לא “פתרנו” שום דבר.

בשנה הבאה הכול יהיה אותו דבר

ובחזרה למבחני המיצ”ב: אני סבורה כי צמצום תלמידים בכיתה הוא אחד הפתרונות האידיאליים להצלחת התלמיד בכל מבחן שהוא (גם בבחינות הבגרות), אך כאמור הפתרון הזה אינו ריאלי לא מבחינה תקציבית ולא מבחינה ארגונית. לכן, לטעמי אין כרגע כל טעם לבוא בטענות למורים או, לתלמידים או לדרוש מהם לשפר את תוצאות המיצ”ב בשנה הבאה.
כי גם בשנה הבאה תלמידי ישראל ימשיכו להצטופף בכיתות, יחפשו נואשות את יחס המורה וילמדו בשיטת “זבנג וגמרנו” ללא הטמעה של החומר וללא תמיכה מערכתית. גם בשנה הבאה אנשי התקשורת והאקדמיה יבדקו את תוצאות המיצ”ב, שכלל אינו מייצג את רמת התלמידים, ויצקצקו בלשונותיהם כיצד מערכת החינוך קורסת.
ולאותם טוקבקיסטים שמקלידים השכם וערב “זה מה שקורה כשרמת המורים נמוכה”, או “אם רק המורים היו מנסים לראות את התלמיד ולא רק את הציונים שלו”, יש לי עצה קטנה אחת: בוא לעמוד שיעור אחד בלבד בכיתתי ולהיחשף לגודל הבעיות. נראה אם תצליח להתייחס בו זמנית ל-37 תלמידים.

הכותבת היא (שם עט) מחנכת כיתה י”ב ומורה לאזרחות בבית ספר מקיף ביישוב בדרום הארץ 

 בצפר: כך בנות משתיקות הפרעת קשב מגיל צעיר

בלוג אורח: תובנות של אמא על גידול ילדה בת 18, חתול וכלבה 

גוף ונפש: דרכים פשוטות לצאת מהסטרס היומיומי