מאת שלי גפן.
שייך לקטגוריית בחדשות, ילדים ותקשורת

 

שלי גפן, חוקרת תקשורת, הזדעזעה ממקרה ההתאבדות של אמנדה טוד והיא קוראת לכל המתבגרים וההורים לקבל את המסר שמועבר להם: כולנו חשופים בעידן הפייסבוק ולא נוכל לשוב אל ימי התום, ודווקא בגלל זה הקשר הבין דורי חשוב מתמיד

 

ההתאבדות המצערת של אמנדה טוד, נערה בת 15 מקנדה, אינה המקרה הראשון שבו אדם בוחר ליטול את חייו בעקבות התעללות ובריונות מצד הסביבה. למרבה הצער, נראה כי זה גם לא יהיה המקרה האחרון. התאבדות בגיל ההתבגרות היא מעשה קיצוני שהצעיר או הצעירה מבצעים בדרך כלל בעקבות ייאוש מוחלט, ולעתים קרובות בעקבות נידוי חברתי או התעללות קשה. מה שמייחד את המקרה המזעזע האחרון הוא העובדה שחלק גדול מההתעללות התרחש באמצעות רשת האינטרנט, ליתר דיוק הפייסבוק, ולאורך זמן. אולם המעניין הוא שהנערה בחרה להשתמש ברשת האינטרנט, שהיוותה כלי להתעללות בה, גם לצורך תיעוד המקרה המצמרר שהיא חוותה והפצתו ברבים (וכמה חבל שהסרטון לא הצליח להציל את חייה!). את סיפורה היא מציגה בסרטון ביוטיוב שבועות ספורים לפני מותה הטראגי, באמצעות כרטיסיות שהיא מעבירה לעיני המצלמה, מבלי שנראה בבירור את פניה ועל רקע מוזיקה. הכרטיסיות מדברות בשמה, ורק מדי פעם אפשר להבחין בכך שהיא מוחה דמעה בזמן שהיא מחליפה כרטיסייה. יותר מכול נדמה כי הסרטון, שעשוי באופן כה פשוט ותמים, מייצג נאמנה את הנערה שעומדת מאחוריו. מה קרה פה בעצם? היא הייתה בסך הכול ילדה צעירה שעשתה טעות קטנה. טעות שעלתה לה בחייה, כי מישהו החליט להשתמש בתמונה החושפנית שלה לרעתה – לשתף את כל חבריה ולהפוך אותה לבדיחה בעיני החבר’ה. פעם זה היה לוקח זמן – לחקור מי החברים שלה, לשכפל את התמונה ולשלוח בדואר. מי היה מתעסק בזה? היום יש פייסבוק. מי שרוצה להתעלל ולנצל יכול לעשות זאת ביתר קלות. אז היא עברה דירה כמה פעמים ועברה בין בתי ספר, אבל הרשת נשארה אותה רשת – וממנה הרי אי אפשר לברוח לשום מקום בעולם.

הילדה הפכה לתמונה ארורה אחת

כולנו מתנהלים בחיים האמיתיים לצד החיים הווירטואליים. כולנו חווים, אך גם עומדים מהצד רק כדי לצלם; כולנו הולכים למסעדות כדי לאכול בהן, אך גם שולחים מיקום לרשת כדי שאחרים יידעו / יקנאו. אז מתי בעצם יש בעיה? באותם מקרים שבהם הרשת (כלומר החיים הווירטואליים) מחליפה את המציאות (כלומר את החיים הממשיים). וזה בדיוק מה שקרה לאמנדה טוד, הנערה שהתאבדה.  לא משנה עד כמה הנערה הזו הייתה תמימה, עד כמה הייתה חביבה ושאפה להיות תלמידה טובה, הרשת הגדירה אותה באמצעות תמונה אחת בלבד. תמונה ששידרה מיניות, עיוותה את המציאות ולבסוף שינתה כליל את פניה. התמונה הזו לא השאירה לה הרבה סיכוי, כי אף אחד לא ניסה אפילו להתבונן בה (בחיים האמיתיים או ברשת) מזווית אחרת.
כל החיים אנחנו רוצים להגן על ילדינו מפני הסכנה, מפני הלא נודע, מפני זרים ומפני פחדים. כל החיים אנחנו מגוננים, מזהירים, מציבים גבולות ועומדים על המשמרת. תמיד ידענו שהסכנה אורבת להם רק שם בחוץ, בזמן שבתוך הבית יש חום, אהבה, קירבה וביטחון. אולם המסכים המצויים בכל חדר בבית מאפשרים לנו לצאת אל העולם, מבלי שממש נצטרך לצאת מפתח הדלת. והם לא רק מאפשרים לנו לדעת מה קורה במחוזות רחוקים ולהתעדכן בחדשות מהעולם, אלא גם מעניקים לאחרים את היכולת לדעת מה קורה אצלנו בבית – מאחורי הקירות והמסכות.
בעבר היה נהוג לומר “לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ”, אך עד כמה שזה נשמע אבסורדי – במציאות של היום זו כבר לא בחירה שלכם. אגב, אפילו אם אין לכם פייסבוק. הרי כל אדם יכול לעשות “טאג” (לתייג) על אנשים אחרים, לצלם ולהעלות לפייסבוק בשניות ולשנות עולמות. בדיוק כמו שקרה לאמנדה טוד.

המשימה: לגשר בין כל העולמות

היום כל הורה חייב לדעת שהילד שלו פגיע ולא מוגן, שהילד שלו חשוף בפני העולם גם בזמן שהוא גולש ברשת כשהוא שרוע על המיטה בחדרו. עלינו להפנים את העובדה שכל מילה שנכתבת או תמונה שמועלית נשארת ברשת. היא לא נעלמת. כל פרט מזהה או צ’אט מטופש עלול להוביל לחיבור עם אנשים לא נכונים, שעלולים לאיים על חיי הילד שלכם. הדבר הקשה מכול הוא העובדה שאנחנו שם בשבילם, ממש מעבר לדלת, אבל אנחנו מייצגים עבורם דור אחר ועולם אחר. לכן מבחינתם אנחנו לפעמים בכלל לא נגישים, והם נשארים לבד עם המסכים והפחדים.
אז אם אתם מתבגרים, אנא שתפו את המבוגרים. הם עדיין המבוגרים האחראים למרות עידן המסכים, הם יכולים לתת עצה טובה או להסתכל על הדברים אחרת ולמצוא דרכים לצאת מהמערבולת (גם כשנדמה שאין מוצא).
ואם אתם הורים, אנא מכם – היו נוכחים. עליכם להיכנס לחדר של הילדים, לדבר איתם, להכיר את חבריהם (גם אלה שאינם מגיעים הביתה או מתקשרים לטלפון הקווי בבית), לשאול אותם על מעשיהם במחשב ולא לתמוה כמה זמן הם לומדים בחדרם כשהם סגורים. שוחחו עם ילדיכם על אירועים חדשותיים, דברו איתם על המקרה הטרגי של אמנדה טוד מקנדה, הסבירו להם על הסכנות והאיומים, הזכירו להם שאתם תמיד תמיד לצדם – גם במצבים שבהם עלול להיראות להם שמבחינתם זהו באמת סוף העולם!

הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת, שכתבה דוקטורט בתחום התקשורת והמשפחה. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק 

פיקוח הורי בפייסבוק: מדריך להורה 

ספר חדש: הבלוג של החיים שלי

כל הסיבות לעשות יוגה בגיל ההתבגרות