מאת גלית לוי.
שייך לקטגוריית בצפר

 

שנת הלימודים תשע”ג נפתחה בסימן הגבלות צניעות לתלמידות חטיבות הביניים והתיכונים. האיסורים נקבעים על פי שיקול הדעת של כל הנהלה, אך בתי ספר רבים בחרו לאמץ הגבלות זהות. על “מבחן האגודל” לבדיקת אורך המכנסונים כבר שמעתם? ההורים והתלמידים לא נשארו אדישים

 

בסוף אוגוסט האחרון, כשתלמידי בית הספר “חוגים” בחיפה חזרו לשגרה עם פתיחת שנת הלימודים, הם נדהמו לגלות שעל פי התקנון החדש של המוסד הלימודי שלהם התלמידות לא יורשו עוד להופיע בטייץ – מלבד בשיעורי ספורט כמובן. בחטיבת הביניים “גוונים” שביישוב קדימה הנהיגה מנהלת בית הספר טקס חדש: מדידת אורך המכנסונים הקצרים (כן, אותם שורטים טרנדיים ושכיחים) בקרב כל הבנות. התקנון כבר לא כולל רק את הסעיף הוותיק של ‘חולצת טריקו עם סמל בית הספר’, אלא מגוון סעיפים נוספים. ההחלטה על האיסורים נתונה לשיקול הדעת של הנהלת בית הספר, אך  מי שכבר טורח לנסח את קוד הלבוש מציין בדרך כלל מגוון רחב למדי. בשנים האחרונות הקוד הזה כולל לרוב את האיסורים הבאים: לא לנעול כפכפים, לא לבוא בחולצות גזורות, לא לצבוע את השיער בגוונים בולטים, לא למרוח לק, ועוד. האיסור על לבישת טייץ ומכנסונים התווסף, כאמור, בשנה האחרונה – עם הפיכת השניים לפריטי האופנה השכיחים ביותר בארון של מתבגרת ממוצעת.
התלמידים, כמובן, מתרעמים מאוד (כן, גם הבנים, לא רק הבנות). לאות מחאה, הגיעו הבנים בבית הספר חוגים למחרת היום כשהם לבושים בטייצים צבעוניים, כדי להפגין נגד הגזירות החדשות. תלמידות “גוונים” הביעו מחאה גדולה בפייסבוק. ומה ההורים אומרים? שלא כמו התלמידים, בקרב ההורים הדעות חלוקות. ועדי ההורים בשני בתי הספר הללו, למשל, גיבו את ההנהלה והיו שותפים להחלטה. אולם דיונים סוערים שמתנהלים סביב הנושא הזה בפורומים להורים ובזירת הפייסבוק מעידים על היותו שנוי במחלוקת.

“אז מה אם הבת שלי צבעה לג’ינג’י”?

 האיסורים החדשים מעלים ויכוח ישן, עוד מימי הנעורים שלנו, בנוגע למידת הנחיצות של התלבושת האחידה בבתי הספר בעידן המקדם ערכים כמו ביטוי עצמי וקבלת השונה. המצדדים בתלבושת האחידה טוענים שתלמידים חייבים לכבד את המקום ואת המסגרת באופן הלבוש שלהם, וכי לא ייתכן שתלמידים יגיעו לבית הספר כמו שהם מסתובבים במסיבות או בחוף הים. ויש כמובן גם את הטיעון הכלכלי הידוע: “התלבושת האחידה חוסכת לי גם כסף וגם הרבה כאב ראש בבחירת הבגדים בבוקר”, אומרת מיכל גל, אמא לארבעה ילדים מיוקנעם עלית. אבל יש גם הורים רבים שחולקים על כך שהגבלת הלבוש חוסכת להם כסף, או מפחיתה את הנהייה המטורפת של ילדיהם אחרי מותגים. “התלבושת האחידה רק מנפחת את התקציב שלי על ביגוד, כי מיד לאחר הלימודים הילדה מחליפה בגדים ולכן אני בעצם צריכה לקנות לה שתי מערכות ביגוד. לדעתי, זה מוסיף לי לתקציב כ-500 שקל בשנה, ואולי גם יותר. בשנים האלה הילדות הרי גדלות כל הזמן, המידה שלהן משתנה כל שנה”, מתלוננת אמא לשניים מדרום הארץ.
עדי, אמא לתלמיד בחטיבת הביניים “בן צבי” בקרית אונו, מספרת על הדרכים היצירתיות שיש היום לילדים לשלב את אהדתם למותגים יחד עם מגבלות התלבושת. הבן שלה וחבריו, כך היא מספרת, מדפיסים את סמל בית הספר רק על חולצות טריקו חלקות של חברת אופנה ידועה, וכך גם כשמדובר בפוטרים לחורף. “שלא נשכח שמותג יכול להיות גם בנעליים, בג’ינס, במעיל ובילקוט, ושהילדים של היום מאוד מקפידים על כך. האבסורד הוא שבימי ‘שישי חופשי’, שבהם מותר להגיע ללימודים שלא בתלבושת אחידה, את רואה פתאום אחידות יוצאת דופן: כל הילדים עם טריקו של חברת האופנה A&F – כאילו מדובר בתלבושת האחידה של בית הספר”.
הסערה סביב הגבלות הלבוש בבתי הספר מתעוררת רק בשלב שבו הילדים לומדים בחטיבת הביניים ובתיכון, בשל הצורך העז שלהם לבטא את עצמם בשלב ההתפתחותי הזה. בגיל ההתבגרות, הילד מחפש כל הזמן דרכים לביטוי עצמי ואישי ומבקש להבליט את הייחוד שלו. בין היתר, הוא עושה זאת באמצעות הלבוש.
לנטע, אמה של נגה הלומדת בחטיבה בקרית אונו, יש בטן מלאה על ההגבלות החמורות שפוגעות לטעמה בחופש היצירה והביטוי של בני הנוער. היא מספרת על כך שבתה חזרה פעם מהחופש הגדול כשהשיער שלה צבוע בגוון ג’ינג’י, ולא הורשתה להיכנס לכיתה. גם לאחר שהאם הגיעה לבית הספר ושוחחה עם המנהל, החזרה של הבת ללימודים הותנתה בכך שהיא תחזיר את שיערה למצב הקודם – בהתאם לדרישות בית הספר. “בשיחה עם המנהל ניסיתי להסביר לו שבסך הכול מדובר בביטוי יצירתי, אבל זה לא עזר. מבחינתי לבוש הוא ביטוי ליצירתיות, וכשיש את חוקי תלבושת אחידה זה בסדר לתת לנוער לבטא שונות וייחודיות באמצעות צבע השיער”.
בחופש האחרון צבעה נגה את שיערה בפסים כחולים, ולפני החזרה לבית הספר גזרה את מה שנותר ואספה בקוקו. אבל עינו החדה של המנהל קלטה את השערות הכחולות הבודדות שבצבצו מראשה של נוגה, ושוב היא לא הורשתה להיכנס לכיתה. באקט של מתבגרת היא לקחה מספריים וגזרה את קצוות השיער כך שכמעט ולא נותר זכר לפס הכחול, אבל הטלפון לאמה נטע לא איחר לבוא.
“זו ילדה שתורמת לקהילה ופעילה במועצת הנוער, אז למה להתייחס אליה כאילו היא פושעת ולאסור עליה להיכנס לכיתה ביום הראשון ללימודים? הרי גם מורות צובעות את השיער”, אמרה לנו נטע בזעם. “המערכת מחפשת את האחידות כי ככה נוח לה יותר, אבל גם אם היה מותר לצבוע את השיער בסגול לא היינו רואים את כל התלמידים רצים וצובעים. לפעמים דווקא כשמרשים משהו הוא הופך להיות פחות אטרקטיבי. חסרה לי היכולת להתייחס למהות ולא לחומר – כלומר לגוון השיער או צבע הלק. אם אנחנו מחנכים את הילדים להבין שיש המון גוונים וסוגים של אנשים, אז למה שלא יהיה לכך ביטוי ממשי?”

“מחר גם בלי לחשוף מרפק או ברכיים?”

 אין ספק שעיקר האיסורים בתקנון התלבושת חלים על המין הנשי. “הלבוש החושפני של הבנות לפעמים באמת מוגזם”, אמרה לי אמא מגבעתיים. היא אף ציינה כי באסיפת הורים שהתקיימה בתיכון העירוני, המורה הפנתה את תשומת לב ההורים לעובדה שגם מורים זכרים מלמדים את הבנות. “זה מאוד לא מכובד ולא מתאים לבוא במכנסונים חושפניים”, היא אמרה להורים.
מנגד, בפורום ההורים בתפוז מצאנו אמהות שמרגישות כי האיסורים מחבלים במסר חשוב שהן רוצות להעביר לבנות שלהן. המסר: מותר לכן ללבוש מה שאתן רוצות, לעולם אל תיכנעו להדרת נשים. כך למשל, אמא לשניים ממרכז הארץ שמכנה את עצמה “צלילי מיתר” כותבת: “אני לא מפחדת לומר בקול רם שמי שרואה מרפק חשוף ומתגרה מזה, או רואה ילדה בטייץ ומתגרה מזה – הבעיה היא שלו. בתפיסה שלו אותי כאישה ובראייה שלו נשים נוספות כאובייקט מיני”. אמא אחרת, המכנה עצמה “אחותו של שייקספיר”, הוסיפה: “קודם אסור גופיות, אחר כך בלי כפכפים ונעלי אצבע, אחר כך מכנס ארוך בלבד (שמא הקצר יהיה חושפני מדי), בלי חולצות בטן. היום מותר לראות מרפק או ברכיים. ומחר? ומשום מה מרבית האיסורים האלו נוגעים יותר בנערות מאשר בנערים…מה זה אומר עלינו כחברה?”
בבתי הספר שבהם נאסר ללבוש מכנסונים מתקיים מפעם לפעם “מבחן האגודל” לבדיקת אורך המכנסיים. הבנות עומדות זקוף, בזמן שהידיים שלהן צמודות לצדי הגוף, ושולי המכנסיים שלהן צריכים לעבור את קו האגודל. סתיו אדם, נציג קדימה צורן לוועד ההורים הארצי ואבא לילדה בת 12, נחרד מהמבחן הזה. בתפקידו ההתנדבותי ניסה לפשר בין ההחלטה החד צדדית של הנהלת חטיבת הביניים גוונים וועד ההורים לבין הבנות שזעמו על החוק החדש. “חשוב בעיני שתהיה תלבושת אחידה, גם אני לא הייתי מרשה לבתי לבוא לבית הספר במכנסיים קצרצרים”, הוא אומר, “אבל זה לא העניין. מה לעשות שחם ולובשים מכנסיים קצרים, זהבית ספר חילוני ביישוב חילוני. בעיניי, הטייץ שלובשות הבנות הוא הרבה יותר פרובוקטיבי”. אולם הוא מדגיש כי אסור שטעם אישי יוביל את חוקי התלבושת. “זכותו שלבית ספר לקבוע קוד לבוש, אבל יש לעשות זאת בעיתוי המתאים ובשיתוף כל הצדדים בעניין”.
אפרת תמרקין, מנחת הורים, מבקשת להרגיע את הרוחות. תמרקין היא אמא לחיילת, ולנער בן 16 ונערה 14 שלומדים באורט בנימינה, והיא דווקא מצדדת בתלבושת האחידה: “לבוש הוא עניין של כבוד לעצמי ולדרך שבה אני נראה או נראית”, היא אומרת. “לכל מקום יש קוד לבוש חברתי משלו. לבוש לא מתאים יכול להביך אותנו, או לגרום מבוכה לסביבה שלנו – במיוחד כשמדובר בלבוש חשוף”. תמרקין סבורה כי התלבושת האחידה מעודדת את הילדים שלנו למצוא פתרונות יצירתיים ומעמתת אותם עם שאלות ערכיות חשובות. “בגיל ההתבגרות הילדים שלנו מחפשים במה למרוד והתלבושת האחידה היא בהחלט מטרה ראויה לכך. המרד הוא לא מול ההורים, אלא דווקא מול בית ספר. כשהם עסוקים בזה הם מתאגדים סביב העניין, ועל הדרך הם לומדים עקרונות דמוקרטיים ומתחבטים בשאלות של קונפורמיזם מול נון-קונפורמיזם. אז הבן שלי עשה תספורת מוהוק והבת הלכה עם ראסטה בשיער – ואף אחד לא עשה מזה עניין. הילדים מצדם מצאו את חופש הבחירה שלהם בתוך החוקים והמסגרת”.
גם בבית הספר של בתך המנהלת בודקת את אורך המכנסיים של הבנות?
“כן, והיו פעמים שהבת שלי בילתה יום שלם בהתחמקות מהמנהלת כדי שלא יתפסו אותה. כעבור תקופה היא הבינה שזה לא כדאי”, מספרת תמרקין ” באופן אישי אני חושבת שכל עניין התלבושת הוא בין התלמידים לבית הספר”.

“ואולי קודם כול נתלבש על עצמנו?”

אבל יש גם הורים שחושבים כי תקנון התלבושת האחידה לא אמור להתנהל רק בין התלמידים לצוות החינוכי, אלא שגם ההורים חייבים לגלות מעורבות. יפעת מהרצליה, אמא לשתי בנות הלומדות בתיכון, מספרת: “מגיל צעיר מאוד דיברתי עם בנותיי על כך שלבוש הוא מסר ויש בו הצהרה. לכן, כשהגענו לגיל ההתבגרות הנושא הזה כבר הוטמע בהן היטב. הן כבר מבינות שהלבוש שלהן נושא שדרים מסוימים ומתלבשות בהתאם”.
אפשר להסכים עם יפעת או לא. אבל הדברים שלה הזכירו לי את אסיפת ההורים שבה השתתפתי לפני כשבועיים בבית הספר של ילדיי. כשהמורה הקריאה את תקנון התלבושת האחידה, הסתכלתי על ההורים שישבו סביב והקשיבו. רובם ככולם (אבות ואמהות כאחד) לבשו חולצות ממותגות, שעליהן הוטבע הסמל של חברת אופנה ידועה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בכך. אולי בגלל הדברים שקראתי קודם מאת אחת המשתתפות בפורום ההורים של תפוז: “במקום שבו ההורים מתחרים על גודל הג’יפ – הבנות מתחרות על הביגוד הממותג”. אז אולי גם בעניין הלבוש של הילדים, יש לנו יכולת להשפיע הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אחרי הכול, לפני שהם מסתכלים במראה הם מסתכלים עלינו.