מאת הילה פינקלשטיין.
שייך לקטגוריית תוכנית חיסכון

 

חודש אלול גדוש לא רק בסליחות והבטחות לשנה החדשה, אלא גם בקניות אינסופיות לבית ולילדים. זה בדיוק הזמן לעצור רגע ולחשוב: האם הניסיון המתמיד להגן על הילדים באמצעות שפע חומרי לא מזיק להם? האם אנחנו מכינים אותם לעצמאות כלכלית? והיכן מסתתרים הערכים?

 

חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש, סיכומי שנה והבטחות לשנה החדשה. הוא גם זמן לחגים וארוחות משפחתיות, ולכן כרוך ברכישת בגדים חדשים ומתנות. הוסיפו לכך את העובדה שממש בימים אלה אנחנו משלימים את חובותינו האחרונים לשנת הלימודים החדשה (תשלומי הורים, ספרי לימוד, חוגים), ומה יצא לנו מכל זה? שאנחנו עורכים את חשבון הנפש בדיוק בזמן שאנחנו מסוחררים מהוצאות כספיות תכופות וגבוהות. היתרון: הסחרור הזה עשוי לעורר אותנו לחשבון נפש כלכלי אמיתי ערב יום כיפור, שממנו נצא מחוזקים, מודעים ומחושבים יותר.

נישואים עתידיים לגבר מפרנס

אספר לכם סיפור קצר. קניון באמצע הארץ, תחושת ערב חג, המקום הומה קונים. בדוכני העיתונים בולטות כותרות המבשרות על עליית מחירי הדלק, עליית המע”מ, סל הקניות המתייקר ושוק הדיור שממשיך לדהור כלפי מעלה. ביציאה מהקניון צדה עיני שתי נערות מטופחות, אוחזות שקיות קניות ומשוחחות ביניהן על חוויית הקניה: “היית בזארה? יש משהו שווה?…”; “מה דעתך על הקולקציה החדשה של אמריקן איגל?”. במוחי הסוציאלי עולה מיד תמונה של שתי מדינות שונות, שבהן אנו חיים בו זמנית. באחת קונים וטסים בלי חשבון, בשנייה לא מארחים את המשפחה כי ארוחת החג יקרה מדי. מהו אותו מנגנון המאפשר לישראלים מצד אחד להמשיך לקנות בלי הכרה ומצד שני לא לגמור את החודש?.
במפגש האחרון שלי בקבוצת “הכנת נערות לעולם העבודה”, שוחחתי עם הבנות הצעירות על המשכורת הרצויה להן. ביררתי יחד איתן האם הן יודעות מה גובה ההוצאות החודשיות שלהן, מהי המשכורת הממוצעת לאישה ולגבר במשק, ומהי ההוצאה החודשית הממוצעת של משפחה בישראל. לא היה להן מושג. הן אפילו לא ידעו מה בערך ההכנסות של ההורים שלהן. ברגע שהן הבינו שהן מוציאות (כנערות המתגוררות בבית הוריהן) הרבה מעבר למשכורת שבה הן צפויות להשתכר כשיתחילו לעבוד, הן נותרו פעורות פה. אולם מיד לאחר שהפנימו את העובדה הזו, הן הצהירו על כך שיבקשו עזרה מאבא-אמא ושבעתיד הן מצפות להינשא לגבר שיפרנס אותן היטב.
רוב הנערות בקבוצה שאני מנחה מגיעות מבתים של הורים קשיי יום, שעם זאת מנסים שלא לחסוך מהן דבר. מצד אחד זה מצוין שהנערות הללו עדיין סומכות על הוריהן, ומצד שני – לא ברור איך זה שהן מרשות לעצמן לרכוש מדי חודש בגדים ב-1,000 שקל וסיגריות ב-700 שקל. ולא דיברנו בכלל על החשבון של הסלולרי, שבו השמיים הם הגבול כי ההורים משלמים. עכשיו אתם בטח אומרים “ככה זה אצלם, לא אצלנו”. האומנם?

מי אמר דחיית סיפוקים?

עם יד הלב, עד כמה הילדים המתבגרים שלכם מודעים לכך שעליית מחירי הדלק משפיעה באופן ישיר עלינו, ההורים? כמה מהם יודעים שאנחנו, הוריהם, כלל לא רגועים מהמצב הכלכלי-חברתי במדינה ושאנחנו מודאגים גם מההשלכות שיהיו לכך על עתידם?
כשמדובר בילדים שלנו אנחנו לא חוסכים. בתפיסה של הישראלים, הערך העליון הוא השקעה בילדים. תחילת שנת הלימודים ותקופת החגים הן גם זמנם של ההורים המשקיענים לרשום את ילדיהם לחוגים, כשהמוטו הוא: מהר יותר, הרבה יותר ויקר יותר. הידעתם שההוצאה הממוצעת של משפחה ישראלית על חוגים עומדת על אלפי שקלים? ועוד לא הזכרנו את שיעורי העזר בכיתות הגבוהות (“שיעורים פרטיים”)- שמטרתם היא להוסיף עוד שתי נקודות בציון הסופי המופיע בתעודת סוף השנה. ‘הורי ההליקופטר’ יעשו כל דבר כדי שילדיהם יצליחו ויהיו מאושרים. הילד רק בן 10 אבל רוצה אייפד? הוא יקבל (כי לכולם יש ורק לו אין). הוא רוצה חוג קרקס? הוא יקבל (כי זה נורא כיף לראות את הילד עושה אקרובטיקה בין שמים וארץ, וזה גם מועיל לו מבחינה מוטורית). בינינו, כמה מהילדים שלנו יגדלו ויתמידו באקרובטיקה, יעשו דוקטורט בלשון עברית (אחרי שהוציאו 100 בבגרות בזכות שיעורים פרטיים) – וכמה עולים לכם בחודש או בשנה החוגים היקרים האלו ועוד רבים אחרים?
רגע, חשוב לי להבהיר: אני מסכימה שתחביבים זה טוב לגוף ולנשמה, אבל הכול חייה להיות במידה. בתוך המרוץ של ההשקעה בילדינו והמרדף אחר הישגיות, איבדנו את הפרופורציות שבין ההוצאות היומיומיות לבין היכולת האישית והמשפחתית שלנו.
התפיסה שלפיה על הילדים לחיות בעולם המוגן על ידי שפע חומרי שגויה מבחינה כלכלית, מבחינה חינוכית ומבחינה פסיכולוגית. מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות בקרב ילדים בכל העולם, מעידים על כך שאין קשר בין ההעשרה שלה זוכים ילדים לבין מידת ההצלחה שלהם בחיים. תכונת האופי המובהקת היחידה שהעידה על הצלחה היא היכולת להתמיד ולדחות סיפוקים.

חשיבה כלכלית-ערכית

ילדים הגדלים בעולם מוגן ובחוסר מודעות לקיומן של מגבלות חומריות, ימשיכו לצפות לכך שצרכיהם ימולאו לנצח על ידי הוריהם (ובהמשך על ידי בן הזוג). מעבר לכך, הצרכים החומריים הולכים ומתייקרים ככל שילדינו גדלים. לכן, הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להגביל את הילדים בהוצאות כבר בגיל צעיר ולשוחח עמם על נושאים חשובים כמו: תכנון התקציב, דחיית סיפוקים מידיים, הבחנה בין מה שהכרחי לבין מה שאינו הכרחי, והצורך להתאמץ כדי להגיע להישגים. אם לא נעשה זאת, לא נוכל לצפות מהם בגיל הבגרות לעצמאות כלכלית ורגשית – מכיוון שהם לא יהיו מסוגלים לכך. תאמינו לי, מצב שבו ילד בן שלושים תלוי על צוואר הוריו הפנסיונרים לא בהכרח מעיד רק על קשר משפחתי הדוק וחם.

בואו ננצל את יום כיפור – זמן של חשבון נפש – גם לחשיבה כלכלית ערכית. בואו נעצור ונחשוב יחד עם ילדינו מה מיותר ואינו הכרחי בחיינו, מה מניע את הבחירות שלנו במוצרים מסוימים (כן כן, לחץ חברתי), היכן מסתתרים הערכים שבהם אנו מאמינים, והאם אנחנו מקפידים לחנך את הילדים שלנו על פיהם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל ההורים והמתבגרים!

הכותבת היא אמא לשלוש בנות, פסיכותרפיסטית, מטפלת בבני נוער ומשפחות ומנחה סדנאות לאמהות ובנות מצווה. לאתר של הילה 

ההורה הוא המורה הפרטי הכי טוב וזול שיש

“בעלי לא מסכים שבני הזוג של הילדים ילונו בביתנו…” 

כך תתמודדו עם התפרצויות זעם של המתבגר