fbpx

שנה חדשה, משפחה חדשה: על השתלבותם של מתבגרים במשפחות אומנה

שנה חדשה, משפחה חדשה: על השתלבותם של מתבגרים במשפחות אומנה

 

ראש השנה הוא זמן טוב להחליט לפתוח את הלב ואת הבית בפני ילדים שלא שפר עליהם גורלם. נכון, זה לא פשוט כמו שזה נשמע, בייחוד בגיל ההתבגרות, אך סיפורי ההצלחה מעוררים השראה. כזה הוא סיפורה המרגש של נועה (שם בדוי), שזוכה לתמיכה ממשפחתה האומנת גם לאחר שבגרה

 

כשמלאו לנועה (שם בדוי) 17 שנה, היא הלכה לעשות קעקוע שבו חרתה על גופה אותיות עגולות עם קישוטי לבבות בצדדים. בקעקוע מופיע הצירוף: “ההורים האמיתיים שלי”, ומי שמסתכל מקרוב יכול להבחין בשתי אותיות שחורגות מהשורה. אלה הן האותיות הראשונות בשמות של הורי האומנה שלה.
נועה היא ילדת אומנה, כמו עוד אלפי ילדים בישראל שהוצאו מביתם למשפחה חלופית הדואגת לרווחתם עד שיגיעו לגיל 18. המטרה של משפחות אומנה היא לספק לילדים חוויה מתקנת, בדמות בית שבו הם יגדלו כבני משפחה לכל דבר. בעת השהות במשפחת האומנה שומר הילד על קשר עם הוריו הביולוגיים, שבדרך כלל עוברים תהליך שיקום כדי שיוכל לחזור בבוא היום לחיות עמם. הבחירה של נועה לקעקע את שם הוריה האומנים מעידה על הקשר הקרוב שיש לה עמם, אך בייחוד על הצורך העז שלה בכך שהקשר הזה לא יהיה זמני – אלא לא יינתק לעולם.

“מתבגרי אומנה בועטים חזק יותר”

למשפחת האומנה הגיעה נועה בגיל 13, גיל שבו קשה יותר למצוא משפחות אומנה בשל המורכבות המתלווה לתקופת ההתבגרות. אולם הסיפור של נועה ממחיש היטב עד כמה אומנה יכולה להצליח, לתרום ולהעניק סיפוק לילד ולמשפחה האומנת גם בגיל כזה.
עד גיל 11 גדלה נועה עם סבתה ועם אביה האלכוהוליסט, אך הגיע רגע שבו היא נזקקה לבית. אמה עזבה את הארץ, אביה חלה בסרטן, סבתה חלתה באלצהיימר – ובמשך כשלוש שנים היא נאלצה לטפל בהם במקום ללכת לבית הספר. נועה הפכה למבוגר האחראי בבית. היא נהגה לטפל בחשבונות, לבקר באופן קבוע בבנקים ולסעוד את אביה. רק כשהאב נפטר ומצב הבריאותי של סבתה הידרדר, היא עברה למוסד. בשלב מסוים פנתה נועה מיוזמתה לשירותי הרווחה וביקשה שימצאו לה משפחה. כעבור כחצי שנה היא פגשה את הוריה האומנים, שבנם היחיד כבר התבגר ולמד באוניברסיטה והחליטו להעניק בית ומשפחה למי שלא שפר עליו מזלו.
“אומנה בגיל ההתבגרות היא משימה מורכבת הן להורים והן למתבגרים המתמודדים עם המשימות הנורמטיביות של גיל ההתבגרות. אצל ילדי אומנה, מאפייני גיל ההתבגרות מועצמים על רקע העבר הטראומטי והאכזבה מההורים הביולוגיים”, אומרת טלי חלף, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום האומנה בעמותה “אור שלום”. בקבוצת הורים למתבגרים באומנה, מנחות מטעם העמותה מסבירות להורים כי לעתים קרובות ילדים אלה “בועטים חזק יותר”. הסיבה לכך: “מצד אחד אי הוודאות שלהם גדולה יותר, ומצד שני הצורך בתלות ובחיבוק, לפחות ברמה הלא מודעת, חזק מאוד”. חלף מגדירה את שנות ההתבגרות של הילד כנקודת ציון קריטית בחיי משפחת האומנה: “אנחנו מרכזים הרבה משאבי תמיכה בהורים האומנים כדי שיוכלו להתמודד, אך לפעמים הם לא שורדים את השלב הזה”. הסיבה העיקרית היא שבמקרים רבים המתבגר מפנה את ההליכים הרגשיים כלפי ההורים האומנים ועושה אידיאליזציה של ההורים הביולוגיים. “הם מזהים נכון שהורי האומנה יכולים להכיל אותם, ולכן מנהלים מולם את המאבק. להורי האומנה קשה להתמודד עם מצב כזה. הם הרי גידלו אתהילד מגילצעיר והצילו אותו מהורות לקויה, אך כשמגיע גיל ההתבגרות ההורים הביולוגיים הופכים להיות בעיניו ‘חסידי אומות עולם'”.
לא רק העבר של הנערים והנערות משפיע על תהליך גיבוש הזהות שלהם, אלא גם העובדה שבגיל ההתבגרות מתרחש תהליך טבעי של התרחקות מההורה. אצל ילדי אומנה, התהליך הזה כרוך לעתים קרובות בתחושות חרדה, כעס, אשמה ובלבול לגבי זהות ההורים האומנים לעומת ההורים הביולוגיים. “מתבגרים שהם ילדי אומנה חווים חרדה כמעט קיומית של מה יהיה איתם כשהם יהיו בני 18”. מסבירה חלף. “המתבגר תוהה, במודע או שלא במודע: האם זה ימשיך להיות הבית שלי, האם כשאגיע לגיל הבגרות הרשמי עדיין ירצו בי או לא? לכן הוא בודק גבולות, בוחן האם באמת רוצים אותו”. אי הוודאות הזו מבדילה בין ילדים מאומצים לבין ילדים אומנה. נועה מספרת: “יש לי חברה מאומצת, וכשהיא קיבלה את תעודת הזהות שלה שמה הופיע יחד עם השמות של הוריה המאמצים. כשאני קיבלתי את תעודת הזהות, שמי הופיע לצד השמות של הוריי הביולוגיים.  זה מאוד הפריע לי. בשונה מאימוץ, אני צריכה כל פעם להציג אישור של האפוטרופוס שלי וכל מיני דברים כאלה. אבל למרות זאת אני יודעת שאנחנו נמשיך להיות משפחה”.

קונפליקט הנאמנות וכוח ההישרדות

“למעשה, ילדים באומנה בוחנים שני זוגות הורים: הם צריכים לבדוק עם עצמם איזו זהות הם מאמצים או מגייסים – האם את זו של ההורים הביולוגים שלא היו מסוגלים לגדלם ובדרך כלל הם אינם רוצים להידמות להם, או את זו של האומנים שאפילו לא אימצו אותם”, מסבירה חלף את הקונפליקט הטמון במשולש שמורכב ממתבגר, משפחת אומנה ומשפחה ביולוגית. כדי להתמודד עם המורכבות הרגשית הזו ולהקל על הילד, היא ממליצה על שיתוף פעולה בין ההורים האומנים להורים הביולוגיים.
רונית אדלר מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מתייחסת בעבודת המחקר שלה לחוויית החיים של בני נוער בישראל שהשתלבו במשפחות אומנה. בעבודתה היא בוחנת בין היתר את קונפליקט הנאמנות שחווה המתבגר מול הוריו הביולוגיים והאומנים ומתארת את הכוח ההישרדותי שמאפיין את תהליך התבגרותו. “אצל הילדים הללו בולטת התחושה הבסיסית שעליהם להתמודד עם כל הקורה להם, ויהי מה. הנערים הללו מתארים את יכולת ההתמודדות שלהם ככוח הישרדותי, הפועל באופן אוטומטי ולא נשלט. הכוח הזה הוא זה שדוחף אותם הלאה”.
יחד עם זאת, מתבגרי אומנה רבים חווים העצמה במשפחתם החדשה. נועה מספרת כי משפחת האומנה שלה ‘בנתה אותה כאדם’. “הם נתנו לי מודל לחיקוי ואני ממש מעריצה אותם, לא היה לי את זה קודם”, היא מספרת, “הם קיבלו אותי איך שאני”. והתוצאות מיהרו לבוא. בתחילת גיל ההתבגרות, כך היא מספרת, בחרה למרוד באביה הביולוגי דרך העישון. “עישנתי כדי לעצבן אותו, אבל כשהגעתי להורים המאמנים שלי הפסקתי”. בשלוש השנים האחרונות משמשת נועה כיועצת-מדריכה (מנטורית) לילדת אומנה ומלווה אותה בשלבי ההתבגרות, במסגרת תוכנית של החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. “הילדה הזו, למשל, לא רוצה קשר עם האמא הביולוגית שלה. היא מעדיפה להסתיר את העבר שלה, להתכחש לו. אני לא הסתרתי אף פעם, כי אני מאמינה שזה חלק מהתמודדות וממי שבחרתי להיות בסופו של דבר”.
חלף מציינת כי  רבים מילדי האומנה סבלו מפגיעה מינית או היו עדים להתנהגות מינית בלתי הולמת. “הרבה פעמים זה מתפוצץ בגיל ההתבגרות. כחלק מבדיקת הגבולות, בעיקר אצל נערות, אנחנו רואים בחירה לקיים יחסי מין בגיל צעיר ועם מספר גדול של פרטנרים. במקרים אחרים הן בוחרות בן זוג מבוגר”. זו הסיבה לכך שהתנהגות מינית וזוגיות הם נושאים הנדונים במפגשי ההדרכה של הורי האומנה למתבגרים, כמו גם בביקורים החודשיים של העובדת הסוציאלית בבית המשפחה. “בכל מה שקשור בגבולות של המגע, ההתנהגויות הרבה יותר טבעיות וברורות במשפחה ביולוגית”, מסבירה חלף. “לכן, כשמדובר ביחסים בין מתבגרת לאביה האומן ניסחנו כללי עשה ואל תעשה. הרי לא ייתכן שאב אומן יפחד לתת חיבוק לילדת האומנה שלו, כי היא צריכה חיבוק של אבא. אבל זה בהחלט לא מתאים שהיא תשב על ברכיו, למשל”. בכל מקרה, הכתובת לכל המשברים והקשיים שבדרך היא העובדת הסוציאלית המלווה את הילד. היא זו שנמצאת בקשר רציף עם המשפחה האומנת, עם המתבגר ועם ההורים הביולוגיים שלו.

“בזכות המזל לא הפכתי למסוממת או אלכוהוליסטית”

תהליך השיקום של נועה הוא סיפור הצלחה. היא סיימה את לימודיה, וכיום היא עומדת בפני גיוס לצבא. אולם על אף שבאופן רשמי בימים אלה מסתיימת האומנה, הוריה ימשיכו לספק לה בית ותמיכה. כשאני פוגשת את רוני (שם בדוי), האב האומן של נועה, אני שואלת אותו איך הוא ואשתו צלחו את קשיי גיל ההתבגרות המתלווים למצב המורכב. “גם במשפחות ביולוגיות ההתבגרות של כל ילד היא תהליך נפרד ואחר, אני לא חושב שאצלנו היה משהו יוצא דופן”, הוא אומר. האתגר מבחינתו הוא ללמוד לקבל את העובדה שהילד שעומד מולך הוא “לא בן חמש יותר” – בין אם הוא הילד הביולוגי שלך ובין אם לא. “המתבגר הוא אדם בעל רצונות משלו. אנחנו ניסינו לכבד את הרצונות שלה והיא השתדלה לכבד את שלנו. ניהלנו הרבה שיחות ודיונים, לא חילקנו פקודות והייתה הידברות כל הזמן”. בוויכוחים על “עגילים וצביעת שיער” נטו ההורים להשלים עם הרצונות של נועה, ורק בעניין הקעקוע הם הטילו וטו. “הם אמרו לי שרק בגיל 18 אוכל לעשות זאת”, נזכרת נועה. אבל לקראת יום ההולדת ה-17 היא שוב ביקשה מהם רשות, והפעם הם נעתרו. “אמא שלי רק ביקשה שזה לא יהיה במקום גלוי, ואני כיבדתי את זה”, היא מוסיפה.
את הזיכרונות מהעבר נועה לוקחת איתה כדי להתקדם הלאה ולהמשיך לצמוח. “רק בזכות המזל לא הפכתי להיות מסוממת או אלכוהוליסטית”, היא אומרת. “מהבחינה הזו, כשמגיעים לאומנה בגיל צעיר זה אולי אפילו טוב יותר כי לא זוכרים את המשפחה הקודמת. אבל אני בחרתי לא להישאר תקועה בעבר – כי  אם הייתי נתקעת בחוויה של איך שאבא שלי התייחס אלי או בפערים שהיו לי בלימודים לא הייתי מצליחה לשקם את עצמי. לא הייתי יכולה להיעזר בהורים האומנים שלי ולחבר אותם לחיים שלי. כשפותחים דף חדש לא צריכים לנתק את העבר, אבל גם לא לדבוק בו”. “אנחנו משפחה לכל דבר”, מסכם האב, רוני. “וכמו במשפחה וביחסי הורים וילדים זה אף פעם לא מסתיים”.

משפחות המעוניינות לשמש משפחות אומנה מוזמנות לפנות לעמותת “אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון” בטלפון
02-9936925. חג שמח לכל המשפחות בישראל!

 
סיכון מחושב: מנגנוני הגנה נפוצים בקרב נערות בסיכון 

הבלוג של סבתא: הזמיני את נכדתך לעזור לך בהכנות לחג כתירוץ לזמן איכות

בשנה הבאה…אבל הפעם באמת: מבטיחים ומקיימים

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

  1. הייתי במשפחה אומנת שהרסה לי את כל הילדות ולעוד ילדים. עד היום אני סוחבת את הפצעים הכואבים, וגם אחי הגדול ממני. הייתה רשלנות מצד הרווחה שטאטאה את הכל מתחת לשטיח. העיקר שהעולם לא ידע שיש 2 ילדים יתומים ואין להם אף אחד בעולם חוץ מאחד את השני, שיסבלו על חשבון הרווחה. הרווחה והרשויות לא דואגים אפילו לאפוטרופוס בשבילם, וככה ניתן גם לנצל להם את כל הקצבאות של יתומים ולגנוב להם, ואז בגיל 15 לזרוק אותם לרחוב. אני התחתנתי, למזלי הטוב, עם בחור מדהים. אחרת הייתי ברחובות. היום אחי זרוק ברחובות והרווחה שותקת כאילו כלום. אני מאוד כועסת איך זה שאף אחת מהעובדות הסוציאליות לא שאלה אף פעם את השאלה הכי חשובה: ” מרביצים לכם שם? מתעללים בכם”? גועל נפש! אני בטוחה שיש גם משפחות אומנה טובות, אבל אני נפלתי על אחת נאצית שאין לתאר. הם עוד היו ניצולי שואה, אבל שרפו לי ולאחי ולאחרים את הילדות בגלל רשלנות ענקית מצד הרווחה.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.