מאת עשר פלוס.
שייך לקטגוריית בלוג אורח, משפחה פלוס


מיקה (שם בדוי), 14, נולדה בגוואטמלה ואומצה בגיל הינקות על ידי זוג ישראלי שהשתוקק לילדים. בהיותה בת ארבע, החליטו הוריה לאמץ תינוקת נוספת מאותה מדינה שתהיה לה לאחות, והיום היא בת עשר. “אין דבר חשוב יותר מהמשפחה”, אומרת מיקה, וזה בכלל לא קשור לקשר דם. מונולוג

“להיות ילדה במשפחה מאומצת זה הדבר הכי טוב שאי פעם יכול היה לקרות לי, המשפחה בשבילי היא כל חיי. שתי ילדות במשפחה מאומצת זה דבר נדיר יחסית, ויכול להיות שאנשים חושבים שזה מוזר ושאולי יש יותר בעיות במצב כזה, אבל אנחנו מתנהגים בדיוק כמו כל משפחה אחרת. אולי אנחנו לא דומים האחד לשני ואין לנו אותם אפיונים חיצוניים, אך כך לדעתי הכי כיף לחיות.

האישה שילדה אותי לא יכלה לגדל אותי. אבל האמת היא שזה לא עצוב ונורא כמו שזה נשמע, כי שני אנשים שמאוד רצו ילדים לקחו אותי במקומה. בגיל שבעה חודשים, הוריי וסבא שלי טסו לעיר שבה נולדתי בגוואטמלה וראו אותי בפעם הראשונה. כמובן שאיני זוכרת את הרגע הראשון שבו פגשתי את הוריי, אך אני יודעת שזה היה הרגע המאושר בחיי. אחרי כמה שבועות חזרנו לישראל.

כשהייתי בת ארבע, התלוננתי כל הזמן על כך שאין לי אחים, הרגשתי שמשהו חסר. רציתי מישהו לדבר איתו בבית, לשחק איתו, אפילו לריב איתו. אחרי זמן מה נכנסה לתמונה אחותי הקטנה, שגם היא אומצה מגוואטמלה, ובאותו יום הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם – אלוהים נתן לי את החלק שהיה בי חסר, הוא השלים לי אותו כמתנה משמיים. אחותי ואני מדברות על הכול וגם רבות כל הזמן, אבל ככה זה אצל כל האחים.

אחרי שנתיים יצאנו לשליחות בארה”ב מטעם העבודה של אמא שלי למשך ארבע שנים, וכשהגענו לשם כבר היינו משפחה אחת שלמה, מלוכדת ואוהבת. בארה”ב אף אחד לא קרא לי “סינית” כמו בארץ, או הסתכל עלי במבט מוזר, אבל כשחזרנו לכאן התחלתי לשמוע כל מיני הערות מהסוג הזה. היום זה כבר לא כך, כמעט לא מסתכלים עלי אחרת.

למשפחה שלי יש המון חברים, לחלקם גם יש ילדים מאומצים. הוריי הכירו את המשפחות האלה דרך האימוץ, והילדים שלהם מאומצים מכל מיני מדינות: רוסיה, סין, וייטנאם ועוד. במפגשים האלה עם משפחות מאמצות יש משהו מיוחד, כי אתה מבין  שיש עוד ילדים כמוך, שעוברים אותו דבר ובטח גם עליהם מסתכלים לפעמים ב אופן מוזר. מצד שני יש בזה חיסרון, כי אתה כבר לא היחיד שיש בו משהו ממש מיוחד. ברגעים מסוימים, כשאנחנו מבלים כולם יחד, אני חושבת ורואה שמסתכלים עלינו אפילו עוד יותר מוזר, כי רואים המון ילדים שלא דומים להורים שלהם אבל דומים האחד לשני. אני מתעלמת מהכול, כי אני יודעת שאולי זה נראה שונה, אבל זה יפה שלכל אחד מאתנו יש אפיון משלו. האמת היא שאם אני הייתי מסתכלת מהצד, בטח גם הייתי חושבת שמשפחות כאלה הן דבר שונה ונדיר. המשפחה שלי לא דומה לכל המשפחות אחרות וזה ענק בעיניי, אף אחד לא דומה לשני וכל אחד נולד במקום אחר, ולהיות מעורב בכל כך הרבה מקומות זה מעניין מאוד.

המון ילדים בגילי, כשהם רבים עם ההורים שלהם, חושבים לעצמם ‘חבל שאני לא מאומץ’, ואני אומרת לעצמי בדיוק ההפך: ‘איזה כיף שאני מאומצת’. משפחה זה משהו שאנחנו מתקיימים איתו כל החיים, ויש כל מיני דרכים להסתכל על כך. אני מסתכלת על זה במובן שאני “נתקעתי” עם המשפחה הכי טובה בעולם! לפעמים אני חושבת, איך זה היה בלי שהייתי מאומצת והייתי נשארת עם האישה הביולוגית, אבל אז אני חושבת שאם זה היה קורה – לא הייתי פוגשת את הוריי ואת אחותי. ואז אני אומרת תודה על כך שאני מאומצת ושיש לי משפחה אוהבת.

במשפחה שלנו אנחנו עושים המון דברים ביחד, כמו כל משפחה רגילה. אנחנו יוצאים ביחד, רואים טלוויזיה ביחד ופשוט אוהבים להיות יחד. המשפחה שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני מאוד שמחה על כך. כל אחד צריך לשמור ולדאוג למשפחה שלו ולזכור שאין דבר חשוב ממנה”.