מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

ריקי ברוך מציעה למערכת החינוך להפסיק להיצמד לגרפים, ובמקום זה להתחיל להקשיב לילדים. “תקציבים לא מוגבלים הם לא בהכרח המענה הנכון, החוכמה היא לא לפחד משינויים”. השיטה האפורה של “פס הייצור” לשינון תכנים קבועים כבר לא עובדת, עכשיו צריך למצוא מה כן

 

הנתונים שפורסמו בשבוע שעבר על ידי משרד החינוך מלמדים על ירידה מסוימת בשיעור הזכאים לתעודת הבגרות בשנת תשע”א. השורה התחתונה: כל נער שני בישראל מגיע לגיל 18 ללא תעודת בגרות.
כמי שהייתה מורה במערכת החינוך במשך 25 שנה וכאמא לשני בוגרים שהתחנכו במערכת הזו, אני בהחלט מתקשה לקבל את הנתונים היבשים כעובדה מוגמרת. מפעם לפעם אני שומעת הרצאה המציעה אלטרנטיבה לתפיסת החינוך הקיימת. בהרצאה האחרונה ששמעתי הדגש היה על כך שהילדים של ימינו מכותרים במידע אינסופי: מחשבים, אייפונים, מאגרי פרסומות ומאות ערוצי טלוויזיה המסיחים את דעתם לעולם שרחוק אלפי שנות אור מהמערכת הבית ספרית. מעטים הם בתי הספר היכולים לתקצב לנוער הזה, ספוג הסקרנות והידע, את האמצעים שיאפשרו לו למידה מחקרית-חווייתית. כי זו צריכה להיות לעניות דעתי השאיפה של מערכת החינוך: להעיר את התלמידים ולאתגר את החשיבה שלהם, במקום להרדים אותם בתכנים קבועים כשהמטרה הסופית היא לגלם אותם בדוחות סטטיסטיים של משרד החינוך, כדוגמת הדוח הנ”ל העוסק בשיעור הזכאים לבגרות.

יחד עם זאת, למרות שטרם תם הוויכוח בנוגע למבנה של תעודת הבגרות, חשיבותה ועד כמה היא פותחת דלת ללימודי ההמשך – כל עוד לא הוחלט אחרת ולא נקבעה חלופה, הזכאות לתעודה הזו נתפסת כבעלת חשיבות גבוהה. השאלה היא מה הדרך לגרום לבני הנוער להיות חלק פעיל במערכת הזו. איש מאתנו, הורים ומחנכים כאחד, אינו יכול להניח את האצבע בביטחון מלא על לב הקושי. אבל אל תטעו, תקציבים בלתי מוגבלים אינם בהכרח המענה הנכון. הדרך היא זו שטעונה שיפור ושינוי. בואו נודה בכך: בית הספר בשיטתו המסורתית, המבוססת על “פס ייצור”, אינו מתאים עוד לבני הנוער של ימינו. כעת צריך למצוא מה כן.

כיתות רב-גיליות, מסלולים מקצועיים ועוד

איני מתיימרת לתת כאן תשובות, אך מחובתנו להעלות דווקא את השאלות הנכונות. כך למשל, מי קבע שדווקא המסגרת החד-גילית היא הנכונה ביותר ללמידה קבוצתית? אני בהחלט סבורה שהגיעה העת לנפץ את מיתוס השנתונים ולאפשר למידה בכיתות רב-גיליות. בחטיבה שבה לימדתי שנים רבות זכיתי להתנסות בגישה כזו, ביוזמת המנהלת והצוות החינוכי. היה זה פרויקט כבוד האדם שנלמד אחת לשבוע בחתך רוחב שנתי, במסגרת רב גילית של תלמידים מכיתות ז’ ח’ ט’ שישבו יחד.  ההפריה ההדדית התאפשרה דווקא בשל הפרשי הגילים והידע (האישי והקבוצתי) ויצרה מאגר משותף שמינף את כל המשתתפים למקום חדש ומשופר.
בהחלט ישנן שיטות שהתקיימו בעבר ועשויות להתאים שוב, גם בזמן הזה. בהיותי תלמידה במערכת החינוך המסגרת בזמני הייתה נוקשה ודרשנית, אך בה בעת הציעה טווח נושאים עיוניים ומקצועיים זה לצד זה. אני תוהה האם לא נכון להשיב את בתי הספר המקצועיים שהתקיימו בתקופתי והיוו מענה לכל מי שלא מצא דרכו בנתיב העיוני. תלמיד יכול היה לבחור לעצמו מסלול מקצועי או עיוני, להיבחן במקצועות מקצועיים או עיוניים (בהתאם למגמה שבחר) – ובאופן הזה התאפשרה לו מסגרת חינוכית משמעותית שמנעה לא פעם את נשירתנו מהמערכת.
לא, איני משוכנעת שבתי הספר המקצועיים בפורמט המדויק שבו הם התקיימו בעבר הם מענה הולם, אך אני בהחלט בטוחה שהשיטה הזו במהותה מאפשרת לחברה להפחית את ממדי הנשירה. תלמידים שיעדיפו ללמוד מקצוע לא ייפלטו מהמסגרת החינוכית, אלא יישארו לצד חבריהם על ספסל הלימודים. כך תיחסך מהם הסטיגמה הפוגעת בתמונת הערך העצמי שלהם והם יזכו לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות שתהווה עבורם חוויית הצלחה בדרכם לחיים הבוגרים.

הורים, מורים, אנשי מקצוע. בואו נפקח עיניים. נפסיק להיצמד לגרפים וממצאים ונתחיל להקשיב לצרכים המשתנים של בני הנוער הפוקדים היום את ספסל הלימודים. הצרכים שלי כתלמידה, הצרכים של ילדיי ובעתיד גם של נכדיי משתנים כל העת. במערכת החינוך חייבים להיות קשובים היטב לדינמיקה הזו ולהשתנות בהתאם לה, עם או בלי תקציבים מספקים.

עוד ב”עשרים פלוס”: הילד הולך לאוניברסיטה? כמה ללחוץ, כמה לשחרר?

פרויקט השאלת ספרי הלימוד: למה רק שיעור נמוך מבתי הספר הצטרף לתוכנית?

הוא/היא רוצה קעקוע? שיעורי בית שאתם חייבים לעשות לפני שזה קורה