מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית אקטואליה, עשרים פלוס

 

אולימפיאדת לונדון יצאה לדרך. ריקי ליוותה את הנציגים

בשבועות האחרונים זכיתי ללוות ולתעד שלבים בהכנות של משלחת ישראל לאולימפיאדת לונדון 2012. שמחתי להכיר מקרוב ספורטאים מוכשרים והייתי גאה לסעוד בחברתם ולצלמם בסביבתי. צעירים אלה הם מלאי מוטיבציה וחדורי שאיפה בלתי מתפשרת להגיע ליעדים, על אף לא מעט קשיים שנקרו בדרכם.
בגיבושון שהתקיים במלון “הרודס” כשבוע לפני צאתם ללונדון, פגשתי בכל הספורטאים. שמעתי מהם על החוויות, הקשיים, החששות. נציגי הממשלה, וביניהם השרה לימור ליבנת ויו”ר הכנסת ריבלין, לצד כל הספונסרים שעוסקים במלאכת השיווק והפרסום, העניקו לנציגים חיבוק חם שהורגש בכל פינה. תזונאית ופסיכולוג תרמו להם טיפים משמעותיים כדי להקל עליהם בדרכם לתחרות. חגורה שלמה של עסקנים ומאמנים פיזרו שלל הבטחות לכל מי שישוב עם מדליה, ואני תהיתי בתוכי עד כמה זה תורם – ואולי דווקא ההפך?
בסעודת הערב החגיגית והמרהיבה חשבתי לעצמי: מי היה מאמין שאסעד במלון יוקרתי אחד עם אריק זאבי, עם שחר פאר ולי קורזיץ, עם שחר צוברי ועוד טובים ומוכשרים גם יחד? כבוד הוא לי.

הורים להצלחה

אין ספק כי ההורים, שמלווים את ילדם הספורטאי בצעדיו הראשונים בענף הספורט שבחר, ממלאים תפקיד חשוב ביכולת שלו למצות את הכישרון ולהגיע לנקודת השיא המיועדת – הלוא היא האולימפיאדה. ההורים הם אלה שעוזרים לו להתמודד עם המחיר החברתי והאישי, עם ההקרבה,  ומעניקים לו חגורת ביטחון בבית ובסביבה. ניסיתי להיכנס ללב של אותן אמהות. ילדיי מעולם לא ראו בספורט אולימפי מושא להצלחה. אני דווקא זכיתי בצעירותי להיות אצנית מהירה וגם קופצת לרוחק, אך מעולם לא ראיתי בכך שאיפה. היו לי עוד הרבה שאיפות תמימות שקדמו לאלה, שמעולם לא הוגשמו עד תום ולבשו צורות של קריירה ראשונה בהוראה וקריירה שנייה באימון אישי. ואני בכלל חלמתי לשיר ולרקוד עד כלות הנשמה, אבל לא העזתי ללכת עם זה רחוק.

 משלחת ישראל יצאה לכפר האולימפי כבר לפני יותר משבוע. ההכנות וההתאקלמות בכפר, על רקע הציפיות הגבוהות מהם, דורשות עוצמה פיזית, מנטאלית ורגשית. תחשבו מה זה לדעת שכל העיניים נשואות אליכם ברגעי האמת? לדעת שדקות בודדות של תחרות – אליה התכוננתם לפחות ארבע שנים – עשויות להפוך לשיא הגאווה, או לחילופין לנפילה ולעוגמת נפש?
יחד עם זאת, החשש מלאכזב את עצמם ואת כולם כאן בארץ עשוי לשמש להם מקור חיוני לאנרגיה ותקווה. אריק זאבי אמר לאחרונה שהקהל  הישראלי באולם ושפע דגלי ישראל מעניקים לו את הכוח והאמביציה לנצח. “אני יודע שעלי להתרכז בקרב ולהשיג, כי כולם כאן בשבילי”, הוא אמר. דבריו גרמו לי לתהות האם גם בחיים שמחוץ לספורט יכולים אנשים לשאוב את כוחם מהסביבה? עד כמה החיבוק, החום והתמיכה שאנחנו משתדלים להעניק לילדינו המתבגרים עשויים להוביל להגשמת משאלות ליבם בכל תחום?

ברכות מהבית

כבוד גדול הוא להיות נציג ישראל לאולימפיאדה. לדעת שקטפת הישגים ראויים ואתה ראוי להתחרות מול גדולי הספורט בעולם. אני נרגשת לראות את נציגינו בלונדון! הם מעניקים כבוד לכולנו: למשפחות הנציגים, לספורטאים ולחברה הישראלית כולה. חשוב גם לזכור שלצד המעמד וההתרגשות לא פשוט להיות ישראלים במקום הזה לנוכח ההתרעות והחשש מפני פיגוע. אני מעריכה ומוקירה את העבודה הקשה שכל הנציגים עברו בדרכם למעמד הזה ומאחלת להם שישובו בריאים. אני גם מאחלת להם שיחזרו אלינו עם תחושת סיפוק, גם אם לא יביאו עמם את המדליה. מבחינתי, מדליות הן לא הגושפנקה היחידה לניצחון.

 בהצלחה לכם צעירים. כולנו הרוח הגבית שלכם, הרוח השרבית של ישראל שתאזן לכם את צינת לונדון!

הבן שלכם רוצה להיות ברמן? על זכויות של בני נוער בעבודה בחופש

הילדה רוצה לצרף את החבר לנופש המשפחתי