fbpx

זמן אוניברסיטה: כמה ללחוץ, כמה לשחרר?

זמן אוניברסיטה: כמה ללחוץ, כמה לשחרר?

 

שלושה חודשים לאחר שבנה שב מטיול במזרח, שנת הלימודים האקדמית בפתח וריקי דואגת. “נרשמת כבר ללימודים”?, היא שואלת שוב ושוב. הוא מתחמק. כמו הורים רבים, ריקי מנסה להביט מעבר לכורסת הנוחות שניצבת מול צג המחשב של בנה. כי אימהות לא מסתיימת בגיל 18

 

“אז מה אם הוא בן 24?”, אני שואלת את עצמי בעצבנות. “זה הרי לא אומר שהוא יודע הכול! כמה זמן הוא כבר יכול לדחות אותי?”.
שלושה חודשים תמימים חלפו מאז שבני הצעיר שב מהטיול במזרח, ועדיין הוא לא החליט מתי והיכן יתחיל לעבוד ולא השלים את ההרשמה ללימודים. יש לו זמן…המחשב מעסיק אותו, והחיים הנוחים אינם מעייפים לעולם.
אני עוברת בין חדרי הבית, בדרכי משם לכאן, מקבלת מתאמנים, מבשלת, מנקה, תולה, מקפלת, קוראת, לומדת, כותבת. והוא…בשלו. רובץ מול הצג ומקליד במהירות האור, מרוכז עד כלות ואינו קשוב לסביבה.

“דור”! אני צועקת לעברו. “נרשמת כבר ללימודים”?; “יש לך כבר עבודה”?. השאלות צצות בין עיסוק אחד לעיסוק אחר (שלי), כמו בדרך אגב, באופנים וניסוחים משתנים.
“לא, אמא”, הוא משיב אחרי שלוש-ארבע פעמים שאני שואלת, כשכבר ניכר שאני מציקה לו. “את לא רואה שאני עסוק”?
חוצפנית שכמותי, כיצד לא הבחנתי שבדיוק עכשיו יש מתח בתלת ממד האגדי של “דיאבלו” (משחק מחשב)?, איך לא הבנתי שאין שום סיכוי שזה יגמר אי פעם? ושוב היום שלו הופך ללילה והלילה ליום.

 מגלה אמפתיה, אך הדלת נטרקת

 השיחות בעניין הלימודים האקדמיים שבות ועולות. הוא מתחמק ומתעצבן, ואני מתלבטת בתוכי עד מתי. אני מנסה להבין למה שוב צצים בו שוב כל אותם פחדים? למה קשה לו לקבוע מועד למבחן? הרי את ראיון הקבלה הוא כבר חצה בהצלחה, נשאר לו רק אותו ספח קטן…מבחן כניסה.
כן, אני מכירה את כל הפחדים האלה שלו: לימודים אקדמיים מצריכים בחירה משמעותית, והכול פתוח בפניו. קשה לו לבחור. קשה לו להחליט אם שם מקומו. לכל אלה נוספים חששות שהוא שומר בלב וממעט לשתף, כמו: “אמא, ואם אני לא מתאים?; ואם אני אאכזב אתכם?; ואם אכשל כבר במבחן הקבלה, וכל מה שכולם חושבים עלי יתנפץ לי בפנים”. הוא שואל, ואני מהנהנת בהבנה. כל כך הרבה שאלות יש בתוכו, וכל כך הרבה קושי לנקוט בצעדים, להחליט, לעשות.

כשאני מנסה לגלות אמפתיה, ובד בבד לדובב ולעתים גם להטיף, הוא עונה נחרצות: “אני יודע לבד”. הוא חותך אותי אחרי חצי משפט. “לא בא לי שתייעצי לי, ברגע שארגיש בטוח אצלצל ואקבע”, הוא אומר. הדלת שלו נטרקת בפניי…

הפתרון היחיד: לעודד, להעצים, לנשום עמוק

שוב אני מתכנסת במחשבותיי, ושוב צצות אותן דאגות: שנת האקדמיה ממש בפתח ויש להסדיר את כל הדרישות לבל יפסיד את מועד הרישום, יש למצוא עבודה שתשתלב בין שעות הלימודים, ובכלל – יש להביט קצת מעבר לכורסת הנוחות שניצבת דרך קבע מול הצג ולא מעייפת אותו לעולם.

אימהות והורות אינן נגמרות לעולם, כבר אמרתי כאן גם בעבר. האחריות לעתיד של ילדינו אינה מסתיימת ברגע שבו הם חוצים את גיל 18 והופכים באופן רשמי לבוגרים. במבחן המציאות, הבגרות אינה נמדדת בגיל הביולוגי, אלא תלויה בבשלות של כל מתבגר כפי שהיא מתבטאת בפרמטרים האישיים שמלווים אותו לאורך חייו.
כאמא, אני מודעת לכך שרק אחטא אם אצור השוואה למה שהספיקה בתי הבכורה בגילו. אין לכך מקום, וזה כמובן לא ישרת את המטרה. מה שנכון מבחינתי, על אף הקשיים והיעדר שיתוף הפעולה מצד בני, הוא לעודד ולהעצים. ובעיקר – לנשום עמוק, עם המון סבלנות, ולקוות לרגע שהוא עצמו יגיע להחלטה.

 לפוסט הקודם של ריקי: אמא יש רק אחת, בכל גיל

הורים שואלים: איך אדע האם הילדה סובלת מהפרעת חרדה או מקשיי קשב?

תרבות הגינה והנרגילה: מה יש להם לחפש בגנים הציבוריים?

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

  1. ועוד מילה…
    זה קרה!
    אתמול הוא חצה את מבחן הקבלה נותר רק להירשם ולשלם…

    הסבלנות השתלמה
    בהצלחה בן יקר.
    אוהבתותך המונים.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.