מאת אלה שלומקוביץ.
שייך לקטגוריית ארגז הכלים של אלה

אלה שלומקוביץ מודאגת מהמסר שהועבר לילדינו במחאה האלימה בתל אביב בשבת האחרונה. ברגע אחד הרסנו את השיעור בדמוקרטיה מהקיץ שעבר והצגנו את השיעור הלא חינוכי הבא: תוצאות אמיתיות אפשר להשיג רק באלימות, והכי חשוב זה “מי התחיל”. איך נתקן את המסר?


גם אני צפיתי מזועזעת בכל מה שפורסם ברשת. האלימות המשטרתית, ניפוץ חלונות ואלימות המפגינים, שוטרים מושכים נערות בשיער, מפגינים יורקים על שוטרים. לבי נחמץ.

על אלה שלומקוביץ

לאלה ניסיון של 15 שנה בעבודה עם בני נוער. בתפקידיה האחרונים כמנהלת ההדרכה הארצית בתנועת הצופים וכסמנכ”לית התפעול בעמותת “קו הזינוק”, היא הבינה כי יש צורך בשיטה המציעה להורים כלים פשוטים ויעילים להורות טובה בגיל ההתבגרות. כיום היא מייעצת ומנחה הורים למתבגרים וצוותי חינוך, ברמה הפרטנית ובקבוצה, במטרה להקנות להורים כלים פרקטיים להורות טובה ובונה ולתקשורת פתוחה ומעצימה עם ילדיהם המתבגרים.

לאתר של אלה


גילוי נאות: אני לא אוהבת הפגנות. יש לי חשש אמיתי מהמונים שמתקהלים ואומרים כל מיני דברים בשם רעיונות גדולים. נאורים ככל שהרעיונות האלה יהיו, להמון יש נטייה לגלוש לקיצוניות. משהו בכוח של הקבוצה, של היחד.

בגלל זה הייתי גאה כל כך במחאה שהתנהלה כאן בקיץ שעבר. הייתי גאה בכך שהצליחו לתת מקום לכל הקולות המוחים (ימין ושמאל, חילונים ודתיים), על כך לא שנגררו לאלימות למרות האמירות המעליבות, על כך שלא התלהמו.
ובגלל זה כל כך התאכזבתי בשבת. התאכזבתי מכיוון שהמחאה הזו, מחאת האוהלים, לא הייתה אמורה להיות מחאה של דפני ליף והאוהל שלה ברוטשילד. המחאה הזו, בבסיסה, היא מחאה חינוכית. מחאה שנועדה להראות לילדים שלנו שאם  משהו מפריע לנו, זכותנו וחובתנו הדמוקרטית הן למחות כנגדו. בתוך כללי הדמוקרטיה כמובן.

לא חינוכי בכלל

בשבת האחרונה לימדנו את הילדים שלנו שני שיעורים לא חינוכיים.
הראשון: אלימות היא הדרך היחידה לתוצאות. אמרו שהמפגינים ניפצו חלונות והפעילו ונדליזם מתוך תסכול, מכיוון שדבר לא השתנה מאז המחאה בקיץ שעבר. נכון, לא הרבה השתנה וזה באמת מתסכל, אבל זו כמובן לא סיבה להשחית. יש דרך לגיטימית למחות, והרס מכוון של רכוש במפורש לא נכלל בה.

אנחנו מביעים כל העת זעזוע רב מהידרדרות הנוער והנטייה שלו לוונדליזם, אז איך זה שחלקנו מביע היום תמיכה בוונדליזם ובהרס מכוון במסגרת המחאה? כי מחאה מצדיקה אלימות? האם זה מה שנרצה לחנך אליו? האם הייתם רוצים שהילדים שלכם יחשבו שרק אלימות מביאה תוצאות, או שהיא דרך לגיטימית למחות ולהביע תסכול?

השיעור השני: השיח ברשת ובתקשורת סובב בימים האחרונים סביב השאלה: “מי התחיל”? האם המפגינים התחילו את האלימות, או שמא השוטרים הם הראשונים שהפעילו אלימות. ואני אומרת, מה זה משנה מי התחיל? האם כאשר הילדים שלכם רבים ביניהם אתם שואלים אותם: “מי התחיל?”. עלינו ללמד את הילדים שלנו, שבתוך קונפליקט לשני הצדדים יש אחריות לתקן. אחריות המפגינים הייתה לנסות ולהרגיע את הרוחות, ואולי אף להתרחק מהמקום. לשוטרים הייתה אחריות כפולה ומכופלת: הם היו בתפקיד, ותפקיד פירושו אחריות מוגברת. במקום לשאת באחריות ולהרגיע את הרוחות, הם הפעילו כוח. וכוח, רבותיי, עלול להפעיל עוד כוח. כך הידרדרה לה ההפגנה למחוזות שאנחנו מכירים ממדינות שבהן לא אוהבים לשאת באחריות, ושהדמוקרטיה אינה מושרשת בתרבותן.

אז מה הלאה?

המחאה האלימה התרחשה, הילדים שלנו צפו בסיקור שלה, והשאלה היא מה נוכל לעשות עכשיו. אני מציעה להשתמש במה שקרה כדי לדבר עם הילדים על גבולות השיח, ולדון עמם בשאלה: מה עושים כשדברים יוצאים מפרופורציות ומגבולות ההיגיון. אני מציעה להשתמש במה שקרה כדי לשוחח עם דור ההמשך על הכוח הגדול שטבוע בהמון ועל התפקיד שלנו כאנשים להשתמש בו כראוי ולהיזהר מהסכנה הכרוכה בו. אני מציעה לשוחח איתם על אחריות. על כך שכל אחד מאתנו נושא באחריות ומחויב לשאול את עצמו, בכל פעם שההמון פועל בדרך מסוימת, האם זה באמת מתאים לו. ואם לא מתאים, אז להסתלק. במקרה הזה, לצערי, לא היה אפשר אפילו להתקשר כדי לדווח למשטרה…

כולנו עברנו שיעור בשבת האחרונה: במקום ללמד את הילדים שלנו פרק בהלכות הדמוקרטיה, חשפנו אותם להצגת תכלית של שלטון כוחני ושל תרבות כוחנית. אני מאוד מקווה שנצליח לתווך עבורם את ההתנהלות הזו כראוי, כדי שהיא לא תמשיך לחלחל ולעבור בירושה מדור לדור.

לחץ חברתי: כך נעזור להם להתמודד איתו כראוי

עושים חרם: על הקשר בין תרבות החבר’ה להיקף תופעת החרם בישראל

הפּרוֹם: על נשף הסיום הגרנדיוזי של השמיניסטים