מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בר/בת מצווה, סבתא למתבגרת

סבתא שרה בטור משעשע על מעמדה כאורחת בחגיגות בר/בת מצווה

בזמן האחרון התחלתי לקבל מחברות הזמנות לבת מצווה של הנכדה או לבר מצווה של הנכד.
מסיבות הבר/בת מצווה שאליהן אני מוזמנת נערכות אי שם בלב פרדס, או בנווה מדבר או באי רחב ידיים.
אם את שואלת “למה כזה רחוק?”, את זוכה לתשובות שונות ומשונות, כמו: “מה איתך? יש שם מנחת מסוקים בשביל המסוק של הנכד !”, או “הבן שלי אמר שחייבים ‘זון של שמיים’ בשביל הזיקוקים!”, או “רק שם יש שטח למאהל חוויה ענקי!”

את מתדלקת מלוא הטנק ונוסעת אל הפרדס, או אל המדבר או אל האי. מזל שאת והג’י-פי-אס טועים  בדרך, כהרגלכם, כי התברברויות אמנם עולות לך דלק יקר, אבל חוסכות שעות של שעמום. ממילא כשאת מגיעה ליעד מסתבר לך ששוב שכחת ששעת ההתחלה הרשומה בהזמנה מיועדת לעובדי האולם ולרב המלצרים בלבד, ואילו האורחים עצמם מגיעים לפחות שעתיים מאוחר יותר.

אבל למה מאחורי העמוד, למה?

בעוד את יושבת וחושבת אם להוריד מסכום צ’ק המתנה, שטרם שולשל אל התיבה, את הוצאות הדלק היקר, התזמורת מתחילה לנגן. בני תשחורת, חברים של הנכד או הנכדה, קופצים על הבמה ומתזזים במרץ. לפי סקר שקראת רק אתמול בעיתון “הארץ”-השמיעה הולכת ונחלשת עם הגיל, אך לפי סקר פרטי שאת עורכת כאן התוצאות הפוכות. הצעירים הם אלו שאינם מיטיבים לשמוע! הרמקולים, שמשגעים אותך בעצומתם, שואגים באוזניהם הצעירות של הרוקדים, אך זה כלל לא מפריע להם. אולי הסיבה נעוצה בפעולת הריקוד? אולי ככל שהרגליים מתזזות מהר יותר, כך האוזניים נסתמות הרמטית יותר? מכיוון שאת עצמך האדם היחיד בשטח שאיתו את מצליחה לתקשר ברעש הזה, את ממשיכה להפנות שאלות אל עצמך: אולי הרעש אינו קשור לאוזניים? אצלך המדידה של הדציבלים נעשית על פי הזעזועים בחזה והדפיקות העזות בלב. אז אולי ההבדל נעוץ בלב ובחזה של הגילאים השונים?

רחבת הריקודים מתרוקנת, ומופיע מסך ענק שעליו תופיע המצגת המקורית שבה ייראו הנכד או הנכדה של חברתך כשהם תינוקות בחיתולים, פעוטות במגלשה, גדולים יותר ומלקקים גלידה. כל זאת כדי שהאורחים ייווכחו במו עיניהם עד כמה הילדים מהממים. לאחר מכן יוצגו  בן המצווה או בת המצווה כשסביבם אבא, אמא, אחים, אחיות, כדי שיראו כמה המשפחה חמה ומלוכדת, ואחר כך גם כמה תמונות מחו”ל, כדי שיראו כמה המשפחה הנפלאה הזו משקיעה בילדים.

אמנם המצגת לא מי יודע מה מקורית, אבל את משקיעה מאמצים לצפות בה כי לפני שולחנך ניצב עמוד רחב שמסתיר את החלק הארי של המסך. את מוצאת עצמך מתכופפת, פעם שמאלה פעם ימינה, מנסה בכל זאת לראות משהו. את גם מקווה שאולי  תזהי את חברתך באחת התמונות, ותוכלי להחמיא  לה אחרי האירוע כמה שהיא נראתה יפה בצילום. האקרובטיקה הזו אינה פשוטה, ואת תמהה למה מאז שאת אורחת של הסבתות מושיבים אותך באופן קבוע בשולחן שמאחורי העמוד שמסתיר את המצגת? למה?

אפשר “להחתים כרטיס” וללכת

אבל, את חייבת להודות, יש גם דבר טוב בלהיות אורחת של הסבתא. כשנמאס לך את יכולה לקום וללכת. לא משנה מה השעה, לא משנה אם כבר יפה ללכת או שעדיין לא. זה הרי לא כל כך משנה למישהו אם את קמה והולכת לכיוון היציאה. ואם בכל זאת המישהו הזה ישאל: “מה, כבר הולכים?”, תמיד תוכלי לענות: “כן. בגילי הולכים לישון מוקדם!”. הם הרי מאמינים לזה, אף אחד לא חייב לדעת שזה לגמרי לא נכון.

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט האחרון של שרה: בין הלדינו לשואה

מחפשים דרך מיוחדת לחגוג בת/בר מצוה?

בריאות: כל מה שבוער לנו