מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

כשריקי עוברת ניתוח, היא מרגישה כמי שהופקעה ממנה היכולת להיות מודעת ולשלוט באופן מלא על כל רגע ורגע. בשעות ההתאוששות, על אף היותה מוקפת בבן זוגה ובילדיה, היא מבקשת מהוריה המבוגרים שיגיעו לראותה. כי יש מצבים בחיים שבהם אפילו אמא לבוגרים זקוקה לאמא שלה


שנים שלא יצאנו לסוף שבוע בבית מלון. החופשות המשפחתיות שלנו תמיד מתחילות בנתב”ג, כשאנחנו נשאלים האם ארזנו לבד. גם לקראת הסופ”ש האחרון ארזתי לבד, אבל הפעם הסתפקתי בכלי רחצה ולבנים. נעלי ערב ושמלה לא נתבקשתי להביא.
את הסופ”ש האחרון עברתי ב”אסותא” תל אביב, ולכן התיק שלי הכיל בעיקר מסמכים ואבחוני ממצאים שמסרתי עם התייצבותי בקבלה. גם זה את הסופ”ש הזה יכולתי להגדיר “הכול כלול”, אם כי לא יכולתי לחמוק מהעובדה שמנת השף הייתה פתיח מעורר תאבון שהוגש לי בהרדמה כללית.

הניתוח

מעולם לא חוויתי את תחושת החידלון הכרוכה בכך שאתה מצוי תחת השגחה רפואית, בלי שתהיה מסוגל להיות במצב של מודעות ושליטה מלאה על כל רגע נתון בהווייתך. בסופ”ש האחרון הייתי שם לראשונה. הנעלם הזה נסך בי חוסר שקט, וגם אם השתדלתי להקרין סוג של רוגע וכניעה לסיטואציה – בעצם הדחקתי את מה שעתיד לקרות דקות ספורות לאחר שהמחט תדקור את זרועי.

בשעה 7:00 בבוקר ניידתי את עצמי, בהוראת לובש החליפה הירוקה, ממיטת הגלגלים אל שולחן הניתוחים. זרקור ענק ואחד קטן יותר סככו מעלי, כבויים. כובדתי במסכת חמצן, ובתוך כך הצלחתי לשמוע את מי שהודיעה לי שאני אמורה לחוש דקירה. גם אם מאוד רציתי, לא הספקתי להביט ולבחון את הסביבה, כי למשך השעה הקרובה נמחק הזמן מזיכרוני.

סביב השעה 8:00 חשתי מגע בזרוע – אחות בלבן רכנה מעלי והודיעה לי שהכול נגמר.

ההתאוששות

חזרתי לישון.
הזמן איבד משמעות.
כשבעלי נכנס, עוטה על גופו וראשו סוג של תחפושת פורימית, קלטתי שאני בחדר התאוששות. המנתח דיווח לו שהניתוח עבר בשלום, ואני חזרתי לישון מבלי לחלום.
נויידתי למחלקה. אחות חייכנית קיבלה את פני ובעלי ניצב סמוך לראשיי.
חדר פרטי ושותפה שחוותה תסריט זהה בלילה הקודם קיבלה את פניי כשהיא מאופרת וחייכנית.
מנומנמת, אך בהכרה מלאה, הרהרתי בתוכי. תראו כמה היא מחייכת, מטופחת ויפה. ואני כואבת וקרוב לוודאי סתורת שיער ומכוערת נורא. החלוק והאינפוזיה, מנת חלקי באותן שעות, לא הותירו בי יכולת אשליה. אין ספק, סוף השבוע הזה היה שונה מכל סופ”ש אחר שחוויתי עד כה.

אמא

ברגעי הרהור ונחמה, נראה לי די מכובד להגיע לגילי ללא האילוץ לחוות את ההרדמה הכללית. זו גם הסיבה לכך שמשהו בנעלם הזה היה עבורי מבעית ומסקרן.
כמי שאינה יודעת לקבל את מגבלות המציאות, נאלצתי להבין ולהפנים שברגע מסוים לא אוכל להיות “כל יכולה”. ברגע כזה, הבחירה שלי מוטלת בספק ואני נדרשת להישמע לאנשי המקצוע, ובעיקר לגופי.
כששבתי הביתה בתום שתי יממות, שמעתי את ילדיי הבוגרים מתלחשים ביניהם על כך שאמא חולה. אני לא זוכרת שאי פעם הסכמתי להיות חולה. תמיד דרשתי מעצמי להיות גיבורה, לא כואבת ובטח שבלתי תלויה.

הבוקר כבר נכנעתי לתחושה וצלצלתי לאמא ואבא למושב. ביקשתי לראותם. הוריי אינם צעירים עוד, אבל גם ממרומי גילי ושנותיי אני חשה מחוברת אליהם ואוהבת אותם מאוד. על אף שילדיי ובעלי נמצאים סביבי ברגעים אלו, אמא היא אחת ואין שני לה.
זה הרגע שאני כאם מתאמנת מוצאת את הנקודה הכי רגישה שבי והופכת להיות שוב הבת של אמא. כי להורות ולילדוּת אין גיל.

לפוסט הקודם של ריקי: המטבח שלי הופקע!

בריאות: כל מה שצריך לדעת אם מחליטים לוותר על החלב

חינוך: איך לא לפספס נערות מתבגרות עם הפרעת קשב