מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת, בלוגים

הקיץ הגיע, ודבורית חושבת על המשקל שלה ושל הילדה

מעולם לא אמרו אצלנו בבית “די!” לאוכל,
הדבר היחיד שהיה ברור הוא שצריך שיהיה אוכל, והרבה.
כל חגיגה, יומולדת, חג, אירוח ומה לא – נקשרו באוכל,
האוכל היה מגוון, וגם דאגו שיהיה “די והותר”.

מוצר חדש שהיה עולה על המדפים היה מגיע אלינו הביתה במהרה,
סיפורי ההווי היו על אנשים במחנות שניצלו כי היו בעלי “עודפים”,
והמסר היה שהרזים הם החלשים – אלו שבסוף מתים.
“בביאפרה ילדים היו חולמים שתהיה להם כזו ארוחה”, היה משפט קבוע.
כך גם המראה של אמא שיושבת ליד שולחן האוכל, כדי לוודא –
שבתה (בת העשרה) תאכל מאכלים מזינים כמו: כבד, עדשים ובשר אדום.

בקיצור: יש לי גנים של שמנמנים, והתפתחתי בעצמי לא רע במשך השנים.

והנה, קיץ 2012, זמנים חדשים, זמירות חדשות:
ילדות שדופות הן כוכבות בעולם הסלבריטאות
והן גורמות לי להרגיש זקנה, בלה ומפרת האיזון על פני כדור הארץ.
פתאום הכל מתחבר לי:
העובדה שאני דור שלישי לשואה, דימוי הגוף, מציאות 2012.

ומה איתה, המתבגרת?
היא אוכלת במשורה. כל ביס מדוד, כל מריחה על הכריך שקולה.
מחשבת ארוחות, חטיפים, כמויות.
רק חסר שתפתח גיליון אקסל ותחשב כדאיות קלורית על כל ארוחה.
כשבא לה משהו טעים היא מוציאה מהפריזר- קרטיב.

אני מחמיאה לה על המראה, על התאמת הבגדים, על ההופעה הכללית
לפעמים אני מוצאת עצמי מבקשת ממנה: “רק תגמרי את העוף”
או בודקת אם היא אכלה צהרים כשלא הייתי בבית.
ביני לביני – אני מודה שאני מקנאת בה.
היא רזה יותר מכפי שהייתי בגילה,
היא חטובה, ספורטיבית, בקיצור כוסית.

אני שמחה בכך. שמחה במודעות שלה לנושא,
בכלכלה העצמית הנכונה, בתכנון ובשיקול הדעת.
כי עכשיו שמים את האוכל במסגרת,
ואם הייתי יודעת זאת לפני 30 שנה
סביר להניח שהדברים (או רק אני) היו נראים אחרת.

היום הידע זורם מכל פינה,
ההיצע והאופציות מאפשרים, ואני מאפשרת חזרה –
מעניקה למתבגרים שלי את הזכות לבחור מה לאכול, מתי וכמה.
דואגת שההיצע יהיה כזה שיאפשר בחירה נבונה,
ורק שיהיו לי בריאים.

לפוסט הקודם של דבורית: בלי דרמה

הורים שואלים: בת ה-13 הפכה לצמחונית, מה עושים?

אנורקסיה בקרב מתבגרות