מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

ארוחות החג כבר מאחורינו, אבל בבתים עם ילדים בוגרים התחושה של “מטבח פתוח” מאפיינת גם את ימי השגרה. ריקי מתוסכלת מכך שהמטבח שלה הופקע ושארוחת הערב נמשכת משעות הערב המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה. איך היא יודעת? היא זוכה לראות את השאריות עם שחר


בבית שבו מתגוררים בני עשרים פלוס, מופר האיזון של יד מנחה ויד מכוונת. כל עוד היו ילדי קטנים והבית התמלא חברים, עוד יכולתי להרגיש כמבוגר האחראי שמילתו גם נשמעת. אין כניסה למטבח משמעו אין כניסה! לא לפתוח מקרר בלי רשות. ואכן, המקרר לא נפתח. אלא שבביתנו כולם בוגרים. כולם בעלי דעות ורצונות, ולכן זה גם קשה ולעתים גם בלתי אפשרי.
שעות הסעודה בבית אינן אחידות מכורח הנסיבות: לימודים, עבודה, מסגרות מחייבות. כל אלו יוצרים לרוב מצב שההתארגנות לארוחת הערב מתחילה אצלי אי שם בשעות הערב המוקדמות ואינה מסתיימת עד לשעות הקטנות של הלילה. מי שנמצא בבית בדרך כלל מתאסף לשולחן, ולאחר הארוחה אני משאירה אחריי מטבח נקי ומסודר. אלא שלעתים יחלפו דקות ספורות עד שהריטואל יחזור על עצמו והמטבח ישוב לפעילות.

בשלב הזה אני נערכת ל”כוננות ספיגה”: מציעה תפריט מתוך המבחר הקיים, ונדחית בסבלנות שהולכת ופוחתת מרגע לרגע. זה לא מוצא חן בעיניו. את זה לא בא לה, את זה הוא כבר אכל אתמול. והופ, המטבח מקבל חזות של ארוחת צהריים עמוסת אורחים – כאילו שלא נגמר לי היום וכאילו יש לי המון כוחות לסדר אחרי כולם.

“אמא, נשאיר הכול נקי”

אין פשרות ואין ויתורים, התפריט נחרץ. תשושה ומובסת אני מקבלת על עצמי את הדין. הבן, החברה והחברים פותחים ארונות, מקרר, פריזר. כלים יוצאים, סכו”ם ומגבות מתחילים להתנייד. אוכלים ומסתובבים הלוך ושוב, משוחחים בשמחת חיים מלאה…ואני? מסתובבת טרוטת עיניים ומייחלת למינימום בלגן, למינימום רעש ולמינימום שאריות. “אמא, אנחנו נשאיר הכול נקי. תודה את יכולה לחזור לחדר שלך”, רומז לי הצעיר שאתרחק. אבל מניסיוני העשיר ברור לי שאת שאריות הסעודה עוד אזכה לראות עם שחר, בקומי לקפה הראשון.

כמו חתול שמסתובב סביב זנבו אני חשה מתוסכלת לנוכח הפלישה לטריטוריה האישית שלי, אך מרגישה שהם מתעצבנים ונאלצת לוותר שוב.
עוד ערב מוצא אותי חסרת מנוחה בביתי שלי, הבית שבו גידלתי וחינכתי את ילדיי לעצמאות, לבחירות, לשמחה ולאהבה. אז על אני מה אני בעצם מלינה?

בוגרים, אנו עושים הכול למענכם, הורות אינה נגמרת לעולם. אבל למה את שוכחים שגם אנחנו עדיין בעלי דעה וזכות?


עוד בעשרים פלוס: אם הילד שלכם נוסע לטיול בעולם, הטור הזה הוא בשבילכם

מיליארד סינים לא שמנים: התזונה הנכונה על פי הפילוסופיה הסינית

פרידה זה כואב. מה עובר על הילדה שלך ואיך תוכלי להקל עליה?