מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

“לימים, כשהפכתי לאמא, המדורה הפכה עבורי סוג של מטרד. הכול נראה לי מסוכן ולא אחראי, שלא לדבר על הצורך לאטום את הבית מפני מסך העשן…”. אבל ריקי ברוך כבר מאחורי זה. כך היא שבה לראות במדורה מקום מופלא לאינטראקציה חברתית ומשפחתית

כילדה אהבתי מאוד את אירועי ל”ג בעומר. ריטואל איסוף הקרשים לאורך החודש שקדם למדורה אופיין בפלישות קבוצתיות לאורך צירי חיפוש משתנים, כשכל הרכש מוצפן במחסן מוסווה באחת מחצרות המושב. מיד לאחר חגיגות יום העצמאות התחלנו להעביר בינינו פתקי שרשרת בזמן השיעורים, משתדלים לחמוק מעיני המורה. הפתקים כללו הנחיות ברורות בדרך למשימת איסוף הקרשים, לצד התפריט והקניות לקראת ל”ג בעומר.

יש משהו מיוחד בחג הזה שהופך אותו לשמחה גדולה ומקור לשיתוף ואחווה. יחד השתדלנו להקים את השלד הראשוני של המדורה, שאמור להיות גבוה ככל האפשר. יחד הצבנו בובה בצמרת המדורה – פעם של נאצר (מישהו בכלל זוכר אותו?) ופעם של היטלר. העיקר שנרגיש חזקים ושמחים. יום אחר יום ציפינו בהתרגשות לרגע ההתגודדות סביב האש המלחשת, השירים, הבדיחות ושריפת הבובות (ולפעמים גם המחברות), ולמאבק לאיתור תפוחי האדמה שנעטפו בנייר הכסף. כשהגיע הרגע, אחז אותנו רצון עז להישאר ערים עד שעה מאוחרת ככל הניתן – וכל אלה גרמו לנו להרגיש גדולים.

לכך נוספה תחושת ההשתייכות. בילדותי ובנעוריי במושב השתלבנו בקבוצות נוער והשתייכנו לתנועת המושבים – המקבילה לתנועת הנוער של הצופים. היינו גאים להשתייך והייתה בינינו חברות אמיצה. בשנה שבה זכינו להישאר לבדנו במדורה, ללא השגחת המדריכים וההורים, הבנו שהנה אנחנו הפכנו לאחראים לכל דבר.

מחרדה הורית לשמחה משפחתית

מסורת ל”ג בעומר נמשכה גם כשילדיי היו קטנים. בקוצר רוח הם היו ממתינים לשובו של אביהם מהעבודה, וברגע שהוא הגיע הכול כבר היה מוכן. ארזנו את שלל המטעמים ויצאנו לחגוג. בהיותם קטנים, אנחנו ההורים לקחנו חלק פעיל בהדלקת המדורה והשהייה בסביבתה, וצהלת הילדים והחוויות שמילאו אותם הפכו את החג לזמן איכות משותף לכולנו. אין ספק, מדורת ל”ג בעומר מעניקה לנו המון אור, מאפשרת לנו את השמחה המשותפת, מרחיקה אותנו מעצמנו ומעניקה לנו חג משפחתי אל מחוץ לקירות הבית. לא סביב שולחן ומפה לבנה וללא בגדי חג ומנות גורמה עשירות. את החג הזה מסמלים: עשן, לכלוך, תפוחי אדמה מפויחים ולוהטים, המון צחוק, שמחה, סיפורים ובדיחות, שירים שהלחן שלהם מושאל למילים שאינן כתובות במקור וזיכרונות נפלאים שמלווים את ילדינו ואותנו בכל שנה מחדש.

וכשאני מפליגה שוב בזיכרונותיי להיותי נערה, לא זכורה לי חרדה הורית וחשש מפני האש. גם אם עשינו שטויות, תמיד הקפדנו לשמור על כללי הבטיחות שאליהם היינו מחויבים. נעלנו נעליים גבוהות, הרבינו לשתות (לא אלכוהול), הקפדנו לחדש את עוצמת המדורה רק בעצים וקרשים, שיפדנו מרשמלו וצלינו נקניקיות. אולם לימים, כשהפכתי לאם למתבגרים, לפתע השתנתה כל ההתייחסות שלי לחג ולאירועיו. המדורה הפכה עבורי סוג של מטרד: הכול נראה לי מסוכן ולא אחראי, שלא לדבר על הצורך לאטום את הבית מפני מסך העשן, הנוצר מהמדורות שמכסות את כל העיר ואינו מתפוגג גם למחרת. החשש מפני התלהטות האש, התנהגות הצעירים מסביב למדורה, המיקום הנבחר, השאיפה להיות בשליטה – כל אלה העפילו על החוויה והשכיחו ממני לרגע את השמחה של ילדיי. אבל הילדים שלי לא ויתרו. וההכנות וההתרגשות שלהם לקראת החג חלחלו גם לתוכי, ושוב הצלחתי לראות את עצמי בגילם. כך שבתי לראות במדורה מקום מופלא לאינטראקציה חברתית ומשפחתית.

הורים יקרים ובוגרים צעירים, גם אם כל אחד מהצדדים (אנחנו ההורים או אתם הצעירים) סבורים שאת החג הזה אמורים לחגוג בנפרד, אני ממליצה לכם לזכור שמעטים הם רגעי השמחה והאור שמשותפים לכולנו. הזכות לחוג סביב מדורת ל”ג בעומר כחגיגה משפחתית לא מחויטת הוא אתגר לעוד זיכרון נעורים מתוק. חוץ מזה, תמיד אפשר לפצל את הערב לשניים – מדורה עם המשפחה ולאחר מכן הצטרפות לחברים.

מה שלא תבחרו, אנא שמרו על כללי האש והסביבה. שמרו על עצמכם ותיהנו.

חג שמח!

לפוסט הקודם של ריקי: טוס לאן שבא לך!

החיים שאחרי האונס: איך בכלל מתמודדים עם גילוי כל כך נורא

פנאי: תערוכת הכדורגל עדיין מציגה במוזיאון ישראל