מאת הילה פינקלשטיין. 07.05.12
שייך לקטגוריית אקטואליה, בלוג אורח

הכי קל לנו לחשוב שהנער הרוצח הוא מפלצת. אבל האמת היא שסביר להניח שלנער הזה יש הורים, בדיוק כמונו, שחגגו לו יום הולדת מדי שנה, שקנו לו בגדים ואולי גם אופניים. אז מה קרה בדרך? כשהמשולש הקטלני של התבגרות, קבוצה ואלכוהול פוגש בהיעדר סמכות


כולנו הזדעזענו ממקרי הרצח שאירעו בסוף השבוע האחרון בבאר שבע וברחובות. במקרה האחד נער דקר למוות אדם מבוגר שניגש אליו כדי להעיר לו שהוא וחבורתו מרעישים. במקרה השני, נער רצח נער אחר ככל הנראה עקב כך שהיה חייב לו כסף. אנחנו יושבים בבית, קוראים על המקרים פעם אחר פעם ומזדעזעים פעם אחר פעם, אבל תמיד מעדיפים להרחיק מאתנו ככל האפשר את הסיפור. כלומר, להפוך את הרוצח למפלצת. אנחנו מתרצים לעצמנו שהנער פסיכופת, או עבריין עם הרשעות קודמות, אולי בן למשפחה הרוסה, אולי הגיע משכונת מצוקה לפארק בשכונה השקטה שבו אירע המקרה. אולם הרקע של הנערים המעורבים במקרים הוא לדעתי הדבר שצריך להעסיק אותנו הכי פחות. אין טעם שנתיימר לאבחן את אישיותם או את המערכת המשפחתית שממנה מגיעים הנערים המעורבים במקרי האלימות, אבל כדאי בהחלט שנישא באחריות ונעשה כל העולה בידינו כדי למנוע הישנות של מקרים מזעזעים שכאלה.

גם לילדים שרוצחים יש הורים

חברתי הטובה היא עורכת דין פלילית המתמחה בעבודה עם בני נוער. היא מהלכת עליי אימים בסיפוריה על המתרחש בגינות הציבוריות הסמוכות לביתי, בעיר הקטנה והנחמדה שבה אני מתגוררת. לא מעבר להרי החושך, כאן על יד ביתי (ולא, גם באר שבע ורחובות הן לא מעבר להרי החושך). בהחלט ייתכן שהחבר’ה המתאספים בגינה הציבורית, שעליהם מספרת לי חברתי, לומדים בבית הספר יחד עם בנותיי. אולי אפילו ההורים שלהם שוחים איתי בקאנטרי, ואולי אפילו פגשנו אותם במדורות ל”ג בעומר. סביר להניח שלרוב בני הנוער שנפגשים בגינות הציבוריות, שותים, מעשנים ולפעמים אף נגררים לאלימות, יש הורים שאוהבים אותם. גם ההורים שלהם חוגגים להם יום הולדת כל שנה, הם בטח חגגו להם בר מצווה וכמה שנים קודם לכן אולי אפילו קנו להם אופניים חדשים.

אז איך קורה שהילדים האלה, שעברו “ילדות רגילה”, מרימים סכין, שברי זכוכית או אגרוף על אדם אחר? הטוקבקים ביומיים האחרונים הפליגו לאינספור האשמות, החל מהמשטרה ובתי המשפט וכלה ברשויות העירוניות וכמובן בהורים. רובם התעלמו מהשילוב הקטלני המשולש של: קבוצה, גיל ההתבגרות ואלכוהול. אולם למשולש הזה, שהוא במידה רבה בלתי נמנע, בהחלט נכון להוסיף את היעדר העוגן ההכרחי – הלוא הוא הגורם המרכזי בסיפור. הכוונה שלי היא להיעדר דמויות סמכותיות בצורת הורים, מורים ומדריכי נוער. הם אלו שיכולים להתייצב מול הנער ולעצור אותו רגע לפני שהרצח קורה.

הוצאנו מהתחום את עולמם החברתי

הנה לכם סיפור קטן ומאוד אקטואלי שהתרחש בעיר קטנה ונחמדה במרכז הארץ. כיתה ז’, מגמה יוקרתית. בין ההורים של ילדי הכיתה התפתח ויכוח סביב השאלה האם יש צורך במעורבות של ההורים במדורה של ל”ג בעומר הקרוב. רוב ההורים שהשמיעו קולם סברו כי בגיל הזה (13 לכל היותר) הילדים מספיק בוגרים, ולכן יש לסמוך עליהם ולא להתערב או לקבוע עבורם עם מי הם יסתובבו והיכן. “הילדים עצמאיים ותפקידנו כהורים בעניין ל”ג בעומר תם ונשלם”. זו הייתה עמדתם של רוב ההורים שהביעו דעה. חלק גדול אחר, אגב, העדיף שלא להתערב בכלל ולכן בחר פשוט שלא להביע דעה.

נדמה לי שאין צורך להסביר את הקשר שיש לסיפור הזה לאופן התנהלותנו כהורים. הגישה הרווחת היא שאם אנחנו הורים למתבגרים, אנחנו יכולים ואולי אף צריכים להוריד פרופיל עד כדי כך שנהפוך לבלתי נראים – כל שכן כאשר מדובר בעולם החברתי של הילד. הלוגיקה היא כאמור שהמתבגרים שלנו עצמאיים ואחראים, ולכן רצוי ‘לשחרר את החבל’. אם נלך עוד כמה צעדים אחורה ונרפה את ידינו מכל אחיזה בחבל, נבחין מהר מאוד בצדו האפל של הירח: בני נוער שאין להם יד המכוונת, מחנכת, מציבה גבולות ובעת הצורך גם אוסרת. אין ספק כי לחנך, להציב גבולות ולהיות מעורב בחיי הילד המתבגר זו עבודה קשה, ובגיל ההתבגרות היא גם אינה מתגמלת את ההורים. והנה לכם עוד סיבה טובה להתחיל הרבה קודם.

חובה לפקח על קבוצות של בני נוער

הילדים שלנו חכמים, הם חיים בחברה שמעריצה את יופיים ואת מיניותם, מעודדת אותם להיות חברותיים ואף מתירה להם לשתות אלכוהול. בתוך הקבוצה הם מרגישים מוגנים מול האחר והזר, הם שואפים לכוח ולהישגים ולעתים אין להם יכולת לראות שגם לאחר יש צרכים ורגשות. הקבוצה ממסכת אותם ומעודדת אותם לתקוף את האחר. חשוב להבין כי נער שרצח או תקף בהיותו חבר בקבוצה, בדרך כלל לא היה עושה זאת לו היה לבד. אז מה המסקנה הגדולה מכל הסיפור הזה? איך שלא נהפוך את הדברים, מה שיכול ‘להציל’ אותנו כחברה זה מעורבות ונוכחות בחיי הילדים המתבגרים.

ל”ג בעומר עומד בפתח והורים רבים חשים דרוכים לקראתו אך לא עושים דבר בעניין. אם עדיין אין לכם סיירת הורים ביישוב שבו אתם מתגוררים, הקימו אחת (תוכלו למצוא פרטים על כך גם באתר של המשרד לביטחון הפנים). אם יש אצלכם סיירת הורים, עשו מעשה והצטרפו גם אתם לסיורים. כך תוכלו לפקוח עיניים, להכיר את הנוער ואת בעיותיו מקרוב, להיות מעורבים במידת האפשר ואולי אפילו לנסות למנוע את הרצח הבא.

הכותבת היא אם לשלוש בנות, מנחת קבוצות ומטפלת, עובדת עם בני נוער ומשפחות