מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בלוגים, סבתא למתבגרת

הנכדה מורדת, הבת מתלוננת, ושרה נזכרת בתפילה ישנה

גיל הנעורים היה מאז ומתמיד גיל המרד, כלומר מרד באבא, באמא ובכל הנמצאים בשורה הגילאית שלהם ומעלה.
החברים והחברות של נכדתי כבר הגיעו לגיל שבו הם עומדים על דעתם ביחס ללבוש,
לאופן בילוי זמנם החופשי, לשעות החזרה הביתה, לבחירת תוכניות הטלוויזיה שבהן יצפו, לבחירת החברים שאיתם יתחברו.
אם דעתם אינה עולה בקנה אחד עם החלטות ההורים – זה שווה מאבק לדעתם. שווה מרד.

האמירה “אף אחד לא מבין אותי” כבר שגורה על פיות בני דורה של נכדתי,
והכוונה שלהם היא למבוגרים (בינינו, גם כן מבוגרים ההורים שלהם, כולה בני ארבעים…).
“מי שמבינים  אותי הם בני  שכבת הגיל שלי”, הם אומרים.
“הם ואני יוצאים יחד נגד התפיסה של ההורים, ומקיימים משהו חדש, מיוחד לנו.
אנחנו יודעים מה טוב לנו, ואנחנו צודקים, ונעמוד על כך”.
מין מרד קטן של  רצון גדול. מרד שמתחדש בכל דור ודור.

הבת שלי עומדת בימים אלו מול המרד הזה של בתה, ואינה מבינה מה קורה.
“אז מה אם הבת שלי מתבגרת?”, תמהה בתי,
“למה התהליך כרוך בהתרופפות מערכת היחסים הטובה שהייתה בינינו?”.
“היא לא מוכנה שאכתוב תגובות בפייסבוק שלה!” מתלוננת בתי,
“היא כבר לא מרשה לי לדבר עם חברות שלה!”,
“היא מסננת את השיחות שלי!”, היא מוסיפה בתרעומת.
לפתע עומדת בתי במקום שבו עמדתי אני בשנות ההתבגרות שלה.

אני כל כך מבינה את אשר עובר עליה, את תחושותיה, את תגובותיה, את תסכוליה.
אני יודעת שהיא בתחילתו של לימוד שיעור ההשלמה –
השיעור הנלמד בדרכן החכמה של אמהות מאז ומתמיד, בכל מקום מקום.
ואולי בדרכה גם היא תישא תפילה כפי שנשאתי אני בזמנו, כשהיא הייתה מתבגרת בועטת ומורדת.

תפילה / שרה שלום

אלוהי,

תן לי הכוח

לשֵׂאת את בתי

בלכתה

מאִתִי,

בשובה

בֵּיתי.

(1989)

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של שרה: פוביה ממחשבים

גבולות לילדים על פי הפילוסופיה הסינית

אם ובת: מחוברות אבל רבות