מאת דליה אלוני.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, פסיכודליה

דליה זיהתה מיד את הפנים היפות שניבטו אליה משער המגזין היוקרתי בפריז. שבע שנים לפני כן, הורי הצעירה הגיעו אליה לייעוץ עקב קשיים בלימודים. “תמיד אני מתבדח עם החברים שהבת שלנו בלונדינית דפוקה”, אמר אז אביה. עכשיו הבת שלו מראה לו עד כמה הוא טעה!


נותרו לי עשרים דקות להמראה בטיסה מפריז לתל אביב, אז ניגשתי לחנות העיתונים והממתקים כדי לבזבז את מטבעות היורו האחרונים שהיו לי בארנק ונעמדתי מול מדפים עמוסי עיתונים צרפתיים ומגזינים מכל העולם. הצרפתים עדיין מגלים נאמנות רבה לעיתונות הכתובה, ולכן תמצאו אותם לעתים קרובות – במטרו, בבתי הקפה או סתם בתור לקופה –כשהם שקועים בעיתון או מעיינים במגזין בעל דפי כרומו צבעוניים. סקרתי את הגיליונות, ולפתע נפלו עיניי על מגזין אופנה יוקרתי, שעל השער שלו התנוססה תמונה של בחורה מדהימה ביופייה. בתצלום היא פוסעת נמרצות ברחובות פריז, שיערה מתנופף, מפנה את עיניה למצלמה ומחייכת חיוך אצילי, עדין ומסתורי – חיוך של אשת העולם הגדול.
זיהיתי מיד. זו הייתה טל, ילדה שהגיעה אלי לאבחון בהיותה בת 15 וכבר אז היה ברור שהיא ניחנה בחן ויופי נדירים. אני זוכרת איך היא נכנסה לחדרי. גבוהה ודקיקה, עור פניה חיוור ועצמות לחיים גבוהות, שיער ארוך וזהוב ועיני שקד בגוון טורקיז ירקרק – כצבע הים. תחילה הייתה מעט ביישנית, אך מרגע שהרגישה בנוח החלה לספר על עצמה, על החברים, על ההורים ועל הלימודים. טון דיבורה היה שלו ונעים, וחיוכה הגדול והכובש חשף את גומות החן בלחייה. קניתי את המגזין, בקבוק מים וחטיף שוקולד, והלכתי להתיישב בפינת האולם.

על דליה אלוני

פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית, ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.

לאתר של דליה

“היא לא מבינה, זה משגע אותי”

ממרחק של שבע שנים, נזכרתי בשיחה שניהלתי עם ההורים של טל. האב רון היה מרצה בכיר בפקולטה להנדסה באוניברסיטה, איש אשכולות, בעל ארבעה תארים ורשימת פרסומים ארוכה בארץ ובעולם. אמה תמר הייתה מורה לריקוד. זוג נאה מאוד.
תמר פתחה ואמרה שהם מעוניינים לאבחן את טל, מכיוון שקשה לה מאוד בלימודים. בזכות הקשרים שלהם, היא התקבלה לתיכון יוקרתי שבו תוכל ללמוד עם חברותיה, אולם ככל שנוקפים הימים הם נוכחים כמה קשה לה לעמוד בדרישות הלימודיות ולהדביק את הקצב של הכיתה.
“מאז ומתמיד לטל היה קשה בלימודים”, הסבירה האם. “רק בגיל שלוש היא התחילה לדבר באופן שוטף, ולמרות שאנחנו בית משכיל שמעודד לקריאה ומדבר בשפה גבוהה, השפה של טל הייתה תמיד דלה. אוצר המילים שלה מצומצם והיא תמיד מתבטאת בקצרה. חוץ מזה, היא אף פעם לא מכינה את שיעורי הבית לבד מכיוון שאינה מבינה את ההוראות. היא מסוגלת לשבת שעות על גבי שעות על הכנת השיעורים, לקרוא שאלה 18 פעם ובסוף להגיד שהיא לא הבינה כלום”.
“גם אני לא מבין כלום”, רון נשמע מתוסכל. “לפעמים אני יושב איתה להכין שיעורים, מקריא לה את הפרק ואת השאלות, שלפעמים הן באמת פשוטות מאוד. אני מסביר לה, נותן דוגמאות, ובכל זאת היא לא מבינה. זה משגע אותי. אני מודה שבשלב מסוים פשוט התייאשתי והודעתי לה שאני כבר לא עוזר לה בשיעורים”.
“ואיך אתם מבינים את הקושי של טל, למה לדעתכם קשה לה?” שאלתי, מנסה להבין טוב יותר איך הם תופסים את הסיטואציה. “מה זאת אומרת?”, צחק רון, הישיר אלי את מבטו והוסיף: “ההסבר פשוט: יש לי ילדה יפה וטיפשה. טל ילדה יפה מאוד, אבל אני תמיד מתבדח עם החברים שלנו שהבת שלנו בלונדינית דפוקה. הבלונדינית הטיפוסית, זו מהבדיחות”.

“טל לא תלך לאוניברסיטה”

הפניתי את מבטי לתמר, אשתו הבלונדינית והיפה, שישבה לצדו ושתקה. “מה היא חושבת לעצמה כשהיא שומעת את בעלה מתאר את בתם המשותפת במילים כאלה? כשהוא מדבר על בלונדיניות בזלזול תהומי, בבוז, בלעג בוטה, כשהוא משתמש בסטריאוטיפים שחוקים?”, שאלתי את עצמי. “איך היא מרגישה כשהם יושבים בבית קפה עם חברים ובעלה מתבדח, בנוכחותה, על רמת האינטליגנציה של בלונדיניות?”
לבי נחמץ. חשתי עצובה, פגועה ומושפלת – בשביל תמר ובשביל טל. רון מצדו לא חש במבוכה, שכן המשיך בדבריו: “תראי, יש לנו בן בכור שאובחן כמחונן”, הסביר לי, הפעם בנימה רצינית. “הוא תמיד היה תלמיד מצטיין, חד מחשבה ומעולה במתמטיקה ובמדעים. היום הוא עתודאי ברפואה. יש לנו גם ילדה צעירה יותר, בכיתה ו’, שגם היא אובחנה כמחוננת וכבר לומדת מתמטיקה בפרויקט מיוחד לתלמידים מצטיינים באוניברסיטה. אבל טל שונה מהם. היא פשוט טיפשה, אין מה לעשות. כבר השלמתי עם זה. טל לא תלך לאוניברסיטה, ואני רק מקווה שהיא תסיים תיכון בשקט. אבל גם זה לא בטוח, אני לא יודע אם היא מסוגלת לסיים 12 שנות לימוד. אולי זו הייתה טעות לשלוח אותה לתיכון הזה עם החברות שלה,כי הדרישות שלהם גבוהות מדי עבור טל”. ואז הוא הפנה מבטו אל אשתו וביקש: “תמר, תספרי לה מה אמרו לך ביום הורים”.
התבוננתי בתמר, שישבה שקטה כל אותו הזמן, ושאלתי בעדינות: “תמר, היית באסיפת ההורים האחרונה של טל?”
“ברור”, רון קטע את דבריי, “מזה שנים אני שולח את אשתי לבית הספר,כי אני לא מסוגל ללכת לאספות הורים של טל. בשבילי זה בושות. מה אני אמור להגיד למורה שמספרת לי, לפרופסור באוניברסיטה, שבתי מתקשה בקריאה, בהבנה ובהבעה. שהיא לא יודעת לכתוב תשובה פשוטה, שלא לדבר על מתמטיקה – היא אפילו לא ברמה של שלוש יחידות!”.

אבא למחוננים בלבד?

בשלב הזה כבר הייתי ממש מרוגזת על רון והרגשתי שאני לא מסוגלת להבליג. חשבתי לעצמי כמה עצוב, מרגיז ומאכזב לפגוש אבא, שבמובנים מסוימים הוא כנראה חכם מאוד, המסוגל לדבר בצורה טיפשית כל כך. כמה עצוב שאבא מסוגל לשפוט את בתו רק דרך פריזמה של יכולת שכלית והצלחה לימודית, ואינו מסוגל להבחין בכוחות שלה, ביופי הפנימי שלה – לא רק ביופי החיצוני. כמה עצוב שאבא תופס את בתו כבדיחה. נעצתי בו מבט ואמרתי לו בציניות:”מה אתה מנסה לומר, רון? שיש לך ילדה שמקלקלת לך את הסטטיסטיקה המשפחתית? אז יש לך שני ילדים מחוננים, מוכשרים ומוצלחים, וילדה אחת שכנראה היא חכמה – לא רק יפה – אבל יש לה קשיים בלימודים. קשה לה ללמוד. מעניין באמת מה זה אומר, שהיא טיפשה? שהיא לא שווה? שאתה לא יכול להיות אבא לילדה שיש לה קשיים בלמידה? שאתה לא יכול להיות אבא לילדה שלא מצליחה בקלות בכל המקצועות, או שלא מצטיינת במתמטיקה ובמדעים?!”
בחדר השתררה שתיקה. המשכתי בטון רגוע יותר: “אני תוהה רון, מה החברים שלך חושבים עליך כאשר אתה יושב איתם ומספר בדיחות על בלונדיניות, כשבעצם אתה צוחק גם על אשתך ועל בתך. אני תוהה מה תמר ושני הילדים המחוננים שלכם מרגישים וחושבים כשהם שומעים כיצד אתה מדבר ורואים את היחס שלך כלפי טל. אני תוהה מה טל מרגישה כשהיא מבינה, ואני בטוחה שהיא מבינה היטב, שהיא מאכזבת אותך, פעם אחר פעם – שנה אחר שנה”. השתתקתי. תמר ורון שתקו אף הם.

צמחה ופרחה מתוך הקושי

בהמשך הייעוץ נפגשתי כאמור גם עם טל, וזכיתי להכיר נערה חברותית, מוכשרת, יצירתית ויפה. מבפנים, לא רק מבחינה חיצונית. באבחון שלה עלה שהיא מתפקדת ברמת אינטליגנציה בינונית,ואכן היו לה לקויות למידה משמעותיות בתחום השפתי-מילולי ובמתמטיקה. אולם מעבר לתפקוד במבחנים, ניכר שיש לה אינטליגנציה רגשית גבוהה, יכולות מצוינת ליצור קשר וחוש מסחרי מפותח.
שבע שנים אחרי, התבוננתי בדמות של טל הניבטת אלי משער גיליון האופנה החגיגי של סוף השנה בפריז. דפדפתי והגעתי לכתבה המרכזית שבה היא מככבת בשלל תמונות מרהיבות. קראתי איך היא מספרת בכנות על הקשיים הלימודיים שהיו לה, על הכישלונות שצברה וגם על הנחישות שלה להצליח. היא תיארה את המאבק שלה להתקבל למכללה ולהתמודד עם המטלות הלימודיות, כאשר במקביל מוצעים לה חוזי דוגמנות בכל העולם. לבסוף סיפרה טל על מטרת שהותה בפריז: להתחיל בעבודתה החדשה כמנהלת שיווק בחברת אופנה צרפתית מצליחה. חייכתי ואמרתי לעצמי בלב: הצלחת יקירתי,כל הכבוד טל! אני גאה בך!

הערה: הבלוג נכתב בהשראת סיפורים מהקליניקה, אולם משולבים בו פרטים פיקטיביים כיד הדמיון. כמו כן, שונו כל הפרטים המזהים, כמו שמות ומקומות, ומכאן שכל קשר לאדם ספציפי הוא מקרי בהחלט.

עוד בפסיכודליה: הבורר

האור בקצה המחזור

חוגגים בר/בת מצוה?