מאת ד"ר חן נרדי.
שייך לקטגוריית גברים, משפחה פלוס

 

 

פעם “יום המשפחה” היה “יום האם”. עד שהגיע הגבר החדש, המעורב בגידול הילדים ובניהול משק הבית, והוחלט להעניק גם לו מקום של כבוד. ועדיין, עליו לעבור כברת דרך עד שיוכל להשתלב בהרמוניה במערכת המשפחתית. לוותר על האגו ולהתחבר לרגש, למשל. מדריך לאב המתבגר

“רכבתי עם בני על האופניים. הכול היה בסדר עד לעלייה, ואז בני אמר: ‘אבא, אני לא יכול יותר לנסוע’. חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לחשל אותו, אז בלי לחשוב הרבה אמרתי לו את המשפט הכי מטופש שהבאתי איתי מהצבא: ‘אין לא יכול, יש רק לא רוצה’. לא ניסיתי לשכנע אותו, עמדתי שם כמו מפקד, בשילוב ידיים, ואמרתי לעצמי: ‘הוא לא ישבור אותי!’. בסופו של דבר הוא עלה בכניעה מוחלטת על אופניו והמשיך לנסוע. הוא עשה את העלייה עם דמעות בעיניים, רק רצה שזה ייגמר”.

המספר הוא גבר כבן 40 שהשתתף בסדנה שהעברתי לאבות. האם תוכלו לנחש את גיל הילד? ובכן… הילד בן שלוש. האב מרכין ראשו, דמעות בעיניו, והוא ממשיך: “כשאני משקיף בפרספקטיבה של זמן על מה שקרה לי באותו יום עם בני, אני חושב שאם הייתי שוטר הייתי עוצר את עצמי על התעללות”.

האבא המושלם

עשרת הדיברות באבהות

  1. אבא טוב הוא אבא שטוב לו: מאזן בין עבודה למשפחה (נגמל מהתמכרותו לעבודה ומקפיד על שעות עבודה ‘שפויות’), קשוב לעצמו ולאחרים, מכיר במגבלות כוחו, שומר על בריאותו.
  2. מעורבות בחיי המשפחה: מעורב בחיי הילדים, מתעדכן בבעיות השוטפות ושותף במטלות  הבית.
  3. אבהות בגובה העיניים: מדריך את ילדיו, אינו כופה עליהם ואינו ‘מרצה’ בטון מתנשא.
  4. דיאלוג שוטף עם הילדים: מדובב את ילדיו, מקשיב להם, מתייעץ איתם, משתף אותם בנושאים אישיים התואמים את גילם.
  5. אמפתיה והכלת רגשות: מכיל את כעסם של ילדיו ונמנע ממאבקי כוחות.
  6. פינוי מקום עבור “הילד הפנימי”: משחק עם ילדיו, מרשה לעצמו להשתטות ולא מנסה להיות כל הזמן ‘הבוגר’.
  7. כמה שפחות שיפוטיות וביקורתיות: מרבה בחיזוקים ובפרגון; נמנע לחלוטין מאלימות מילולית ופיזית.
  8. לא “אבא כל יכול”: משתף את ילדיו (בהתאם לגילם) לא רק בהצלחותיו, אלא גם בכישלונות ובאכזבות, ומראה להם כיצד הוא מתמודד עמם.
  9. כבוד הדדי: מקפיד על תקשורת מכבדת ובלתי אלימה ביחסיו עם הילדים ועם בת הזוג.
  10. שוויון בין המינים: מעניק יחס שוויוני ומכבד לבנותיו ולבניו, ומהווה עבורם מודל לחיקוי במימוש הערך השוויוני.



שושלת אבות: מדור אל דור

היחסים הכוחניים בין אב לילדיו אינם מתחילים בגיל ההתבגרות, אלא כבר בגיל הילדות – בזמן שהילד רוקם את זהותו, חש את כוחו ועצמאותו ומתחיל לומר “לא” להוריו. בגיל ההתבגרות מתגבר תהליך החתירה לעצמאות ומתעצם העימות עם ההורים. כיצד מתמודדים אבות עם עצמאות ילדיהם ובמיוחד עם ה”לא” המגיע מצדם? רוב האבות מביאים לסיטואציה הזו את דפוסי האבהות שלמדו בבית אבא. אפשר להצביע על שלושה דפוסים בולטים, שהועברו בירושה גם לאבות של ימינו:

  • האב שאומר את המילה האחרונה
  • האב המכחיש את מצוקת ילדיו
  • האב שאינו מאמין בדיבורים

כאבות, שרוצים להעניק לילדיהם את הטוב ביותר, אנחנו מחויבים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מזהים את הדפוסים הללו בהתנהגותנו, האם אנחנו מבינים את המחיר שהם גובים מאתנו ומילדינו, והאם אנחנו יודעים כיצד להחליפם בדפוסים טובים יותר?

דפוס 1: האב שאומר את המילה האחרונה

אבות רבים סבורים שהילד צריך לציית להם, בלי שיספקו לו הסבר מניח את הדעת להחלטות שנראות לו חסרות היגיון. כמו כן, אבות רבים דורשים מאמהות לגבות אותם גם כאשר הם מודעים לכך שהם טועים.
ש’ מספר: “כאשר לא הסכמתי עם החלטה של אבי שנראתה לי בלתי הגיונית, ושאלתי: למה?, הוא היה עונה: ‘כי ככה אני אמרתי, נקודה'”. לאמי הוא היה אומר: ‘אפילו אם אני טועה, את לא תשברי לי את המילה בפני הילדים’ – וכך, כבר בילדותי הבנתי שאבי משחק משחקי כוח עם אמא שלי על הגב שלי, ושלא יעזור שום דבר. הוא רוצה להוכיח לה שהוא השולט כאן, ואני הקורבן”.
הקושי של האב להודות בטעות מלווה את ילדיו לעתים לאורך שנים. ד’, אב לשניים בשנות ה-40 לחייו, מספר: “אבי מעולם לא הודה שהוא טועה ומעולם לא התנצל בפניי על כך שפגע בי. הוא האשים אותי בדברים שלא עשיתי, וכשהתבררה לו טעותו הוא מעולם לא ביקש ממני סליחה. כשהערתי לו על כך, הוא פגע בי עוד יותר”.

 

מדוע גברים רבים מתקשים כל כך להודות בטעותם?
רבים מהם סבורים (בטעות) שהסמכות שלהם תיפגע אם הם יודו בטעותם. הגבריות והאבהות נבנו באופן מסורתי על שליטה של האב במשפחה. האב נתפס כשליט יחיד, וככזה הוא בנה את כוחו על מיתוס של “האב הכל יכול”. כמובן שהגדרת אבהות הנשענת על מיתוס כזה, נדונה לכישלון. אין אדם שלא טועה. האמהות מצדן למדו “להגן על כבודו ” של האב, אם מפני שכך למדו מהאמהות שלהן ואם מפני שהן מאמינות שכך הן בונות את סמכותו (לעתים מפני שאינן בטוחות בסמכות שלהן עצמן).
מודל האבהות שהוצג כאן מלמד את הילד להתמודד עם סמכות באופן “סרדיני”, כלומר לרצות את הדמויות הסמכותיות (מפקדים, מנהלים, וכיו”ב) – או לחילופין באופן “כרישי”, כלומר תמיד למרוד ולהתעמת עם דמויות סמכותיות. שתי האפשרויות מנבאות לילד קשיים גדולים במסגרות הדורשות יכולת דולפינית (קיום דיאלוג בגובה העיניים, לצד סמכות).

המלצות לאב: בנה את הסמכות האבהית שלך על מנהיגות מעורבת בחיי הילד, תמוך בו בעצה ובהדרכה והימנע מכפייה (אלא במקרי חרום); עודד את ילדיך לחלוק על דעתך, למתוח עליך ביקורת ולקיים איתך דיאלוג בגובה העיניים. וטיפ חשוב אחד לאמא: אל תחששי להתעמת עם בן זוגך כאשר את מזהה שהוא גורם עוול לילדייך.

 

דפוס 2: האב המכחיש את מצוקת ילדיו

“אין לו שום הפרעת קשב וריכוז, הוא פשוט ילד אנרגטי. הבעיה היא שהמורה לא יודעת להפעיל אותו”; “לילד אין בעיית אלימות, הוא פשוט מחזיר מכות כשמתגרים בו. מה את רוצה שהוא יהיה חנון?”

 

מדוע אבות רבים מכחישים הפרעות קשב או למידה, בעיה התנהגותית או כל בעיה אחרת של הילד?
אלימות היא דפוס הנלמד על ידי בנים מגיל צעיר. היא נתפסת בעיניהם כדרך הישרדות הכרחית בגן ובבית הספר. רוב האבות חרדים מפני האפשרות שהבנים שלהם יחטפו מכות או “יצאו פראיירים” (“ילדי כאפות” בשפת דור האבות הנוכחי), ולכן מעודדים אותם “להחזיר” כשמכים אותם ואף ליזום אלימות ברגע שפוגעים לכאורה בכבוד הגברי שלהם.
ד’, אחד הגברים בקבוצה, ביטא את הפער בין התפיסה הנשית לתזה הגברית בנוגע לאלימות באופן הבא: “מורות, יועצות ועובדות סוציאליות עושות עניין גדול כשילד דוחף ילד. בתור נשים, הן לא מבינות שעבור בנים זה חלק מהשפה שבה הם מדברים”.

המלצות לאב: למד את ילדך להימנע מאלימות על כל צורותיה ותן דוגמה אישית (הימנע מאלימות פיזית כלפיו וכלפי כל אדם אחר); למד את ילדך לנתק מגע כשפוגעים בו פיזית ולא להיגרר לתגובה אלימה; למד את בנך להבחין בין אלימות לבין הגנה עצמית (אמצעי אחרון, אם אי אפשר לנתק מגע).

דפוס 3: האב שלא מאמין בדיבורים אלא בתוצאה

מ’, אב בסדנה, מספר: “אבי היה אומר לי: ‘לא מעניין אותי למה נכשלת בבחינה, זה הכול תירוצים. מה שחשוב זה התוצאה’. כששמעתי זאת ממנו שוב ושוב, הבנתי שאני לבד. שאין לי גב. כעסתי על כך שהוא לא מתעניין בקשיים שלי. זה פשוט לא מעניין אותו. הוא רצה רק תוצאות”.

 

מדוע אבות רבים ‘לא מאמינים בדיבורים’?
משחר ילדותם נדרשים בנים לדכא בתוכם רגשות של מצוקה וספקות שונים, ולהתמקד בתוצאות ובביצועים (“תהיה גבר”). הלחץ להביא ביצועים ממשיך לאורך כל חיי הגבר. גברים מצפים מעצמם וסביבתם מצפה מהם להיות המפרנסים העיקריים, וכך גם הופכת העבודה שלהם לשפה שלהם: שפה הישגית, תוקפנית, ביקורתית – שאינה מקבלת “תירוצים” (“אין לא יכול, יש רק לא רוצה”). בשפה הזו, כל ביטוי של קושי או הסבר לכישלון נתפס כ’תירוץ’. הגבר מדבר אל ילדיו בשפה שבה מדברים אליו, והשפה הזו היא ‘אסון תקשורתי’ בקשר הורה-ילד.
ילדים הגדלים כמבוגרים ש’לא מאמינים בדיבורים’ מתקשים לקיים תקשורת טובה עם בנות זוגם, לומדים לכלוא את רגשותיהם ומקיימים עולם פנימי סודי – כזה שלעתים אפילו הם עצמם אינם מודעים לו.

 

המלצות לאב: הנמך את מפלס הביקורתיות כלפי ילדיך (וגם כלפי עצמך); הקשב לילדך כאשר הוא מבטא את רגשותיו והגיגיו ושבח אותו על כך שהוא משתף אותך; ספר לילדך גם על הכישלונות והטעויות שלך, לא רק על הצלחותיך; עודד את ילדך ועזור לו לקבל את העובדה שביצועיו אינם מושלמים; הפגן אורך רוח ופרגון כלפי בת זוגך כשהיא טועה והימנע מניהול ‘ועדות חקירה’.

שיתוף פעולה בין ההורים

“הוריי רבו המון, ואמא שלי ניסתה לגרור את אבי לטיפול זוגי כדי לעבוד על הבעיות שלהם. אבל הוא תמיד התנגד והכחיש את כל הבעיות שהיא העלתה. גם כשהודה שיש בעיה, הוא האשים את אמי בבעיה ושלח אותה לטיפול”, כך משחזר ד’, שהשתתף בסדנה לאבות.
הורות היא בראש ובראשונה עבודת צוות. הורים שאינם משתפים פעולה בהורות, אינם אפקטיביים עבור ילדיהם, ויתרה מזו – הילדים ניזוקים מאי שיתוף הפעולה בין הוריהם. לכן, במצבים של אי שיתוף פעולה בין ההורים אני ממליץ לפנות לייעוץ זוגי.

 

 

 

הכותב הוא מטפל זוגי מכון “דיאלוג”) ומנחה קבוצות גברים ואבות, מחבר ספרים – ביניהם  הספר “שיחה זוגית” (בשיתוף עם ד”ר רבקה נרדי, הוצאת הדים). בסוף חודש מרץ תיפתח סדנה לאבות בת עשרה מפגשים בהנחייתו של ד”ר חן נרדי. לפרטים נוספים

איפה אבא? הילדים של שי כבר גדולים, אבל זה עדיין לא מאוחר מדי להתקרב!

מתגרשים? עזרו לילד לעבור את התקופה ולהגיע לאיזון מחודש

עופר מעוניין לשפר את הקשר עם בתו. איך הוא יעשה זאת?