מאת לימור סימון. 24.01.13
שייך לקטגוריית בצפר, חינוך, משפחה פלוס

הילד מקבל תעודה ואתם בלחץ? סימן שאתם צריכים לשנות תפיסה. הציונים הם שלו, לא שלכם. אז איך דואגים להיות מעורבים בתהליך הלמידה של הילד המתבגר מבלי להגזים? האם בגיל מסוים אנחנו לא אמורים “לצאת מהתמונה”? ולמה עדיף לוותר על צ’ופר גם אם זו “אחלה תעודה”?


תם הסמסטר הראשון. הילד חוזר לביתו כשבידיו תעודת סיום מחצית, המסכמת את כל מה שהוא עשה, לא עשה, יכול היה לעשות ולא רצה לעשות. והכול דרך ציונים, ציונים, ציונים. עכשיו אתם ההורים עומדים, יושבים או שוכבים מול המוצר המוגמר ואמורים להגיב עליו. איך תגיבו? מה נכון להגיד ומה לא? האם הדרך שבה הגבתם כשהילד היה בכיתה ה’ תתאים גם כעת – כשהוא כבר בכיתה י’? נזיפה? חיבוק? ישיבה ושיחה של “דרכנו לאן”? לצ’פר על ציונים משובחים או להתייחס אליהם כמובן מאליו?

הורים למתבגרים נוקטים לרוב באחת משתי הגישות הקיצוניות: או שהאחריות על התעודה היא שלהם – כלומר הם צריכים להתערב עד הסוף, לדחוק בילד ולגרום לכך שהוא “יביא להם” ציונים טובים. מהצד השני עומדת הגישה שהאחריות כולה היא של המתבגר –  הוא מספיק גדול והוא זה שצריך לשאת באחריות ובהשלכות העתידיות, ולכן אין מקום למעורבות כלשהי מצדם בנושא הזה. איפשהו באמצע הדרך עומדת הגישה השפויה, שקוראת להורים להיות מעורבים בתהליך הלמידה של הילדים אך מבלי ליטול מידיהם את האחריות.
אני שייכת לסירוגין לזן המעורב ולזן המתערב. נכון, הציונים שלו, החיים שלו, התעודה שלו. אבל באיזשהו מקום הם גם קצת שלנו. לא? בכל זאת, לפעמים אני שואלת את עצמי איפה עובר הגבול. כלומר, היכן מפסיקה ההתערבות ונשארת רק המעורבות, ואם רוצים להפסיק להתערב יותר מדי – איך בכלל עושים את זה?

התעודה שלו, התמיכה שלכם

עצות מאת ד”ר דליה אלוני למעורבות חיובית בתהליך הלמידה של הילד:

  • כבוד לילד ולמערכת החינוך: שתפו פעולה עם בית ספר בכל הנוגע לחינוך לערכים, נשיאה באחריות, מעורבות חברתית וסיוע לזולת. המטרה שלכם משותפת: הצלחת הילד.
  • תקשורת זורמת ופתוחה: גלו עניין במה שעובר עליו בבית הספר, במקצועות שהוא אוהב, בקשיים, ובמקומות שבהם הוא צריך עזרה.
  • תמיכה מעשית: העניקו לו סיוע או תגבור בהתאם לצורך והעשירו את הלמידה שלו, אולם בתוך כך העבירו לו את המסר שהלימודים הם עבורו ובאחריותו.
  • תמיכה רגשית: מעורבות חיובית פירושה לתת לילד תמיד תחושה שההורה נמצא לצדו ואיתו, קשוב לצרכיו ומוכן לסייע במידת הצורך.
  • דגש על התהליך ולא על התוצאה: עודדו וחזקו את תהליך הלמידה, ואל תעניקו התייחסות יתרה להישגים. העניקו חשיבות ליכולת לשאת באחריות על הלמידה, להיות נוכח בשיעורים, לעבוד בכיתה, ללמוד למבחנים וכו’.
  • אבחון וסיוע לילדים עם קשיי למידה: ילדים בעלי לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז מגבלות פיזיות, קוגניטיביות או רגשיות זקוקים לליווי, הכוונה, סיוע ותיווך מתמשכים. זהו את מוקדי הכוח והקושי של הילד, ובנו מערך תומך הכולל עזרה מקצועית.
  • פרופורציות נכונות: הימנעו מלעשות דרמה מהציונים ולהטיל עונשים, כדי לא להשיג תוצאה הפוכה.

 

12 שנות מעורבות

ד”ר דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, אומרת כי האחריות ללימודים מתחלקת בין שלושה גורמים: הילד, המשפחה והמערכת החינוכית. “המשפחה ובית הספר אמורים להשלים זה את זה, להתחלק באחריות ולקיים קשרי גומלין שמטרתם המשותפת היא הצלחת התלמיד. אחריות משותפת על התהליך הלימודי משפרת בהכרח את ההישגים ואת ההתנהגות של התלמיד”. אלוני מדגישה: “ללא מוטיבציה ולקיחת אחריות מצד הילד לא תיתכן למידה, אולם הוא זקוק לידע, לכלים ולמעורבות של ההורים כדי להצליח”.
הורים רבים, שילדיהם לומדים בבית ספר יסודי, מעורבים ואף מתערבים בתהליך הלמידה של הילד. האם יש שלב מסוים שבו הם יכולים וצריכים להפחית את רמת המעורבות?
“כהורים, תמיד חשוב לגלות מעורבות – ולא התערבות – בלימודים. החל מכיתה א’ וכלה בכיתה יב’. בתוך כך, בכל שלב חשוב להעביר לילד את המסר שסומכים עליו ובטוחים ביכולתו לשאת באחריות על הלימודים ולהצליח”.
אז מה בעצם ההבדל הגדול בין מעורבות להתערבות?
“הורים מתערבים מייחסים ללימודים חשיבות עליונה ושופטים את הילד שלהם דרך הפריזמה של הצלחה או כישלון במבחנים. הורים שמתערבים בצורה מוגזמת ולא פרופורציונלית הופכים את הלמידה לנושא טעון, רצוף בעימותים בינם לבין הילד – ובסופו של דבר משיגים את המטרה ההפוכה: הילד נמנע מלמלא את חובותיו, אינו נושא באחריות על לימודיו, והמוטיבציה שלו ללמוד הולכת ופוחתת. יתרה מזו, ילדים כאלה עלולים לפתח סלידה של ממש מבית הספר. הם יגידו בצורה פשוטה וכנה שהם ‘לא אוהבים את בית ספר’, בזמן שמצפות להם עוד שנים רבות במערכת החינוך”.
ומה אני צריכה לעשות כדי להפוך לאמא מעורבת, מבלי ליפול בפח שלהתערבות יתראו חוסר מעורבות מוחלט?
“ראשית, יש לכבד את הילד ואת מערכת החינוך, לנהל קשר פתוח עם הילד, לגלות עניין במה שעובר עליו בבית הספר, במקצועות שהוא אוהב, בקשיים שלו, ובמקומות שבהם הוא צריך עזרה. תמיד חשוב, לא רק בהקשר הלימודי, לקיים תקשורת זורמת ופתוחה עם הילד. תקשורת חיובית כזו מאפשרת מעורבות חיובית, הכוללת תמיכה רגשית ומעשית כאחד. ההורה צריך לסייע לילד לזהות את מוקדי הכוח והחולשה שלו, וללמד אותו כיצד ‘לפצות’ או לעקוף את הקשיים כדי להצליח. בתוך כך חשוב כמובן לכבד את האוטונומיה שלו. התמיכה המעשית תכלול למשל סיוע או תגבור במקצוע מסוים, העשרה של הלמידה באמצעות רישום לספרייה העירונית, עידוד לחפש מידע נוסף, סיורים וכו'”.

מסגרת חדשה – תעודה שונה

אלוני אומרת כי הציפייה שלנו מהילדים מותאמת באופן טבעי לשלב הלמידה שבו הם נמצאים. “בהנחה שאין לילד שלנו קשיים מיוחדים, כמובן שנצפה שאם הוא בתיכון הוא יישא באחריות בצורה בוגרת יותר מאשר אחיו שבכיתה ד’. אחריות היא חלק מתהליך של התבגרות, כמו גם היכולת לראות לטווח הרחוק ולא רק לטווח הקצר, להציב מטרות, לקבל החלטות, וגם ליישם אסטרטגיות של התארגנות וניהול זמן כדי להשיג מטרות”.
יחד עם זאת, ישנם מורים המנהלים דיאלוג בעניין הציונים עם ההורים בלבד, גם בגילאי החטיבה והתיכון, ועל ידי כך מגבירים אצל הילדים את המסר שהם “מוציאים ציונים בשביל ההורים”. בעניין הזה, מנהלת האגף לחינוך על יסודי במשרד החינוך, יפה פס, מדגישה כי “ישנה הכוונה מפורשת לדיאלוג בין המורה לתלמיד לגבי הערכתו כתלמיד, באופן הכולל: התנהגות, התייחסות ללימודים ולחברה, והישגיו הלימודיים”. אולם היא מוסיפה: “ההורים הם חלק עיקרי וחשוב בגידול התלמיד, ולכן יחד עם עידוד עצמאות אין מקום לעזוב ולהפקיר את הילד. הם חייבים להיות מעורבים – ולעתים גם מתערבים”.
רונית שרף, פסיכולוגית התפתחותית במרכז לפיתוח מקצועי בבית הספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים, מציינת כי ירידה ברף הציונים בגיל ההתבגרות היא תופעה מוכרת. “תופעה זו נובעת לעתים מהמעבר לחטיבת הביניים או לתיכון, כחלק מסוג של משבר. “המעבר למסגרת חדשה הוא קשה מכל הבחינות – שכלית, פדגוגית ורגשית. ילדים רבים ממשיכים לעבוד, בעיקר בהתחלה, על פי הדפוסים שאליהם הורגלו בבית הספר היסודי, ומהר מאוד הם מגלים שזה לא מספיק. בניגוד ליסודי, בחטיבה ובתיכון הציון ניתן גרידא על פי מידת ההצלחה במבחן, מבלי שיובאו בחשבון פרמטרים נוספים כמו התנהגות טובה וסדר – שמתחשבים בהם ביסודי. לכן, חשוב מאוד כהורים להיות עם יד על הדופק מהיום הראשון: לשוחח עם המורה, לשמור בבית על שגרת לימודים הכוללת הכנת שיעורים ושינה מוסדרת. הילדים שלנו הם עדיין ילדים גם בגילאי החטיבה והתיכון. “אני אומרת להורים: זו לא בושה לבקש מהמתבגר שלך לתת לך את רשימת תאריכי המבחנים ולקיים פיקוח ובקרה מלאה בבית. יש מתבגרים רבים שזקוקים למסגרת ברורה, כי דווקא בגילאים הללו תהליך הלמידה הוא משימה לא פשוטה בכלל”.
זו לא מעורבות יתר בגיל שבו הילד כבר אמור לשאת באחריות על תהליך הלמידה?
“מעטים הם הילדים שלומדים ומכירים באמת בערך הלמידה גם בגיל הזה”, טוענת שרף. “המציאות מוכיחה שהתלמיד עושה חשבון גדול יותר להוריו, שמחנכים ומעצבים אותו מגיל ילדות, ואם הוא יודע שבמשפחה סוגיית הלימודים היא חשובה ומהותית – אז זה בסדר גמור שהוא ילמד למען  הוריו ולא למען עצמו. כשהוא יגדל ויהיה בעל חשיבה עצמאית ומוצקה, הוא יבין את מה שהיה לו קשה להבין כנער, ויודה להוריו על כך שהם עזרו לו לעשות את הבחירה הנכונה. עם זאת, המעורבות המשפחתית צריכה להיות במידה סבירה, ללא לחץ ודרישות מופרזות שעלולות לפגוע בילד”.

שיחה במקום צ’ופר או נזיפה

כעת, כשהתעודה בידיכם, אתם מתלבטים איך להגיב. אלוני לא תמליץ לכם – לא על צ’ופר עבור תעודה טובה ולא על עונש עבור תעודה מאכזבת. “אם תצ’פר את הילד על הציונים שלו, הוא יבין מיד שכל מה שחשוב לך זה ההישגים. מוטב לפרגן ולנהל שיחה על הנושא, על הציפיות של הילד, היכן הוא חושב שהוא יכול לשפר וכו’. על מנת ליצור מוטיבציה פנימית אצל הילד לאורך זמן חשוב לפרגן על התהליך, על האחריות שהילד נושא בה, ולא על הציון עצמו”. אלוני חוזרת ומדגישה, כי “הלמידה נעשית בשביל הילד והתעודה היא בשביל הילד. לכן אל תיקחו את הציונים באופן אישי”. גם המידע שמספקת התעודה אינו חדש. “יש ימי הורים, היום גם יש עדכון מידע באינטרנט – לא אמורות להיות לכם הפתעות”. ושרף מוסיפה: “חשוב מאוד לא לצעוק ולא לאיים, כי תגובה כזו תוביל בדיוק לתוצאות הפוכות של מרדנות ותסכול, ובמקרים קיצוניים אף לנשירה. ההורה צריך להבין שבגיל ההתבגרות הילד שלו נכנס למטרייה חדשה ומלחיצה, ולכן עליו לבדוק כיצד אפשר לעזור לו להשתפר. מעל הכול, חשוב לקחת את הדברים בפרופורציות ולהעביר לילד את התחושה והמסר הבא: ‘הכול בר תיקון ויהיה בסדר'”.

רוצים לדבר על זה? כתבו לנו בפייסבוק

כך תעודדו בהם מוטיבציה ללמוד, גם כשנראה ש’נגמר להם הסוס’

הם מתחצפים ללא הכרה?