fbpx

טקס התבגרות בשם “תאילנד”

טקס התבגרות בשם "תאילנד"

האזהרה החמורה מפני פיגוע בתאילנד מגבירה אצל ריקי את תחושות הדאגה והדריכות, שמלוות אותה מאז יצא בנה לטייל במזרח הרחוק. כאילו לא די בחששות מפני טראקים בג’ונגל ומסלולי רפטינג מאיימים. המסקנה שלה: “הטיול אחרי צבא הוא טקס ההתבגרות של הישראלים, ובייחוד של הוריהם”


מאז שטס בני עם בת זוגו לשלושה חודשים בתאילנד, קמבודיה, וייטנאם ולאוס (ובעצם כבר הרבה קודם לכן), נוכחתי ששנות העשרים הן שילוב קטלני של התבגרות עם תחושה חזקה של אחריות, עצמאות…וכל יכולות. כלומר, להיות כזה שיודע ומבין הכול.

“אני לא שופט אותך”, אמר לי הבן מצדו השני של הסקייפ, כששוחחנו בבוקר של השבת האחרונה, והוא בתאילנד. “את אמא, ואני מבין שאת דואגת”. כאילו שאני לא זוכרת את זה כבר 27 שנה, הרהרתי לעצמי.
כשאזהרת המסע לתאילנד פתחה את כל מהדורות החדשות במהלך סוף השבוע, הרגשתי שבטני מתכווצת. כבר שבועיים חלפו מאז בני וחברתו המריאו, ובימים האחרונים לא נוצר איתם קשר משום סוג. הייתי מודעת לכך שיהיו תקופות כאלו, הייתי מוכנה לעובדה שהוא לא טס כדי לשבת מול הסקייפ ולשוחח עם אמא. אבל העובדה שידעתי על ההתרעה ולא יכולתי להיות בטוחה שגם הם מודעים לסכנה האופפת את האזור שבו שהם מטיילים, הקשתה עלי מאוד.

המשימה הכי קשה: עוף גוזל

בחצות, לאחר שפתחתי שוב את תיבת הדואר האלקטרוני וראיתי שהיא עדיין ריקה, ניסחתי סטאטוס קצר על הקיר בפייסבוק שלי והלכתי לישון – מקווה להתעורר למסר המיוחל מבני.
כשניגשתי עם הקפה של הבוקר למחשב, עוד המשכתי לקוות ולבקש….והמסר אכן הגיע. מסתבר שלא היה להם שמץ של מושג שקיים מרדף אחר חשודים, אולם תחושת חוסר האונים שליוותה אותי דעכה כשהצלחנו לשוחח. השיחה בינינו הבהירה להם עד כמה עליהם להיות ערניים לכל דבר מסביב. שוב, כמו במנטרה חוזרת, ביקשתי להפנות את תשומת לבם לכך שלא ייקלעו לסיטואציות לא הכרחיות ושיבחנו כל רכב או אוכלוסייה שהם באים עמם במגע. לא יכולתי להימנע מלחדד להם, כמו כל האמהות בשלט רחוק, שהכי חשוב כרגע זה להתרחק מריכוזי אוכלוסייה הידועים כמרכזים לישראלים ולהתרחק ככל שניתן מעיר הבירה. כשתמה השיחה בינינו, הרגשתי הקלה. אבל לא הבטחתי לעצמי להפסיק לדאוג, כי ידעתי שכל מהדורת חדשות תקפיץ אותי שוב לשמוע מה אירע.

כן אני כבר יודעת, איש לא הבטיח לנו שההורות לא תהיה מאתגרת. איש לא הבטיח לנו שתמיד היא תהיה מתגמלת. כלל לא פשוט ללוות ילד שבחר לטייל אל מעבר לים לימים כה רבים, ובכך ליישם את הקשה שבמשימות, שזכתה לקוד הידידותי “עוף גוזל”.
תמיד הייתי טובה במילים ובהבטחות לעצמי. שיננתי היטיב את המשפטים: הם בחו”ל – את בסדר, זו דרכו של עולם, כולם עוברים את זה, הוא לא הראשון שטס, זו אינה הפעם הראשונה שאני נפרדת מהם. אבל ברגע האמת, כשהם לא פה, אני דרוכה ואחרת.

מזל שיש את התמונות

סביר להניח שללא אזהרות המסע האחרונות, המשימה הזו הייתה קלה יותר. אבל גם בלי זה, המחשבה שהם יוצאים לטראקים בג’ונגל ולמסלולי רפטינג מאיימים לא מסבה לי הרבה נחת.

צפיתי פעם בסרט על טקסי בגרות שעושים לצעירים בכל העולם. טקסי פולחן שבטיים כאלה או אחרים. ואני שואלת את עצמי, האם הדבר אינו דומה לכמיהה של הצעירים הישראלים לפרוס כנפיים מהקן ולטוס לטיול בעולם? האם הטיולים האלה אינם סוג של טקס התבגרות, שהוא מעבר לכמיהה לקחת תרמיל ללא מקל ולצאת אל המרחב. טקס מסחרר חושים המורכב מכמה שלבים: לגעת באנשים, לראות נופים, להריח מקומות, לחוות סיכונים, ולהרגיש – “אנחנו יכולים להם”?

קבצי התמונות של בני, המגיעים היישר מתאילנד אל שולחני (מחשבי) מאפשרים לי להיות חלק קטן במסע הזה. הם אלו שמעניקים לי את התחושה – שאני משום מה עדיין זקוקה לה –  שגם אם ילדיי בגרו וזה זמנם לצאת מהקן, אני בכל זאת חלק.

הורים יקרים וצעירים שאפתנים, אני יודעת שאני לא לבד. רבים סביבי חוו זאת וגם יחוו בעתיד, אך נקודת המבט שלי אינה משקפת את התחושות של כולם. אשמח אם תשתפו אותי בחלקכם במסע הזה: האם יש לכם טיפים עבורי עד לשובו המיוחל של בני היקר בעוד חודשים אחדים? האם למדתם שיעור בהורות שטרם רכשתי?

לפוסט הקודם של ריקי: שבת המלכה

רגע לפני הפוליטיקה: על הספר האחרון של יאיר לפיד

הילד בן 30, מה נסגר איתו?


עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

6 תגובות

  1. וואי וואי ריקי, נשמע מלחיץ ביותר. אני גאה בך שאת מצליחה קצת לכתוב ולהיות בשגרה, אבל משערת שזה מסוג הדברים שכדאי להאחז בהסתברויות כדי לעבור אותם. מה ההסתברות שדווקא הוא יפגוש באנשים הרעים? ועוד אחרי שהזהרת אותו? מה ההסתברות שלא יתפסו אותם כבר – ועוד אחרי ששמו להם את זה כמטרה?
    אויבים יש לנו בכל מקום, אולי אפשר להתעודד בכך שעכשיו מחפשים אותם ומנסים ללכוד אותם.
    אתן לך כדוגמה את אתמול בלילה: חללית רוסית צריכה להתנגש בכדור הארץ, אמרו לנו, בין שעות 20.14-23.00 . ואיפה היא תפגע? אולי בבית שלי? ואולי לא? קרובת משפחה שלי, בחורה בת 24 הייתה אצלי והתקשרה לכל מכריה להיפרד מהם ולומר להם שהיא אוהבת אותם…ואני חשבתי על הסתברויות והמשכתי בחיי, כי איני יכולה למנוע שום דבר. איפה פגעה החללית? אין לי מושג!

    1. ולי היה מזל…
      לא ידעתי שהיא אמורה להתנגש. אבל ברור לי שאותי היא לא הייתה מעסיקה בכלל.
      יש דברים שידנו אינה משגת. זה אחד מהם…
      תודה לך.

  2. זה לא מסתיים בשום גיל, ואת, אמא שכמותך, תחווי זאת לנצח. כי ילד יהיה תמיד ילד ולא משנה בן כמה. מאחלת להם חזרה בטוחה ארצה וטיול מלא חוויות.

    1. רחלה יקרה
      אני שמחה על הזכות של להיות אמא לנצח. זה החלק הכי מתגמל בחיים.
      תודה יקרה.

  3. בני חזר לפני כשלושה שבועות מטיול במזרח תאילנד, לאוס קמבודיה ווייטנאם עם עוד שלושה חברי ילדות. הטיול הזה לימד אותו מהי אחריות – אחד מחבריו לא חש בטוב ולבסוף התברר שזה אפנדציט. הם לא משו ממיטתו והיו לידו בתורנויות כל הזמן. בנוסף לכך הוא העריך את הבית הרבה יותר, התגעגע לאוכל של אמא והשיחות בטלפון היו רוויות געגועים גם מצידו, כך שאני מאוד שמחה שהוא נסע . יש גם צורך לעבור תהליך מסוים של היפרדות. לפני שהוא נסע נתתי לו בשדה התעופה מכתב מרחשי הלב של כל אחד מבני הבית שרשם לו, וכך ברגעים קשים יותר הוא קרא את זה .לסיכום, ראי את החיובי בדבר, נסי להתבונן על הרווח והזמן יחלוף במהרה

    1. תודה על תגובתך.
      אין ספק שיש לראות את התמונה כולה.
      זו לא הפעם הראשונה שהוא בחו”ל או במזרח.
      מרבית הקשר בצ’טים או במיילים.
      בתהליך ההפרדות והשהייה שם הוא פוגש את עמו מחדש. המיילים האישיים
      מלמדים על תהליך בינאישי מרתק. תודה.

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.