מאת עשר פלוס.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס

הקשר שלנו עם הילד מתאפיין בעיקר בקִרבה ובהרעפת חום ואהבה. עד שמגיע גיל ההתבגרות והופך את היוצרות: יותר ויותר חיכוכים, תסכולים וזעם דוחקים לשוליים את הנישוקים, החיבוקים ומילות החיבה. חג האורים הוא הזדמנות להאיר שוב את הקשר עם הילדים באור חיובי. באנו חושך לגרש

גיל ההתבגרות מציב קשיים לא רק לילדים אלא גם – ואולי בעיקר – לנו ההורים. רבים מתארים תחושות של כאב ואובדן במעבר, החד לעתים, ממערכת יחסים של הורה-ילד, המאופיינת בהרבה חום וקִרבה פיזית, בילוי משותף ושיחות מרתקות – למערכת יחסים של הורה-מתבגר, שמאופיינת בעיקר בריחוק, ניכור, קצרים בתקשורת, התפרצויות זעם, ועקב כך גם רגשות אשם של שני הצדדים. לעתים אנחנו מרגישים אשמה גם על כך שאנחנו מתגעגעים לימים אחרים, לילד המתוק וה”ממי” שלנו, ששיתף איתנו פעולה והתגאינו בו בפני כול. זהו אותו ילד שהיום כמעט שאינו מוכן להעיף מבט לכיוון שלנו (אלא אם הוא צריך כסף כמובן), שלא תמיד נחמד אלינו והרבה פעמים נוהם עלינו, כועס, רוטן – ובעיקר מתלונן. והעובדה שמדובר במצב נורמטיבי האופייני למתבגרים רבים אינה הופכת את ההתמודדות לקלה יותר.
שמענו מהפסיכולוגית שלנו, דליה אלוני, איך משיבים את האור והשמחה לקשר עם הילדים גם בזמן שהם חווים את גיל ההתבגרות, ובעיקר – איך למצוא בהם עוד ועוד נקודות אור, על אף התנהגותם המקוממת.
קבלו ארבע סיטואציות ‘קודרות’ שבוודאי מוכרות לכם מהקשר עם המתבגר:

1. אנחנו מנסים ליצור קשר עם המתבגר, להזמין אותו להצטרף אלינו לבילוי, אבל הוא פשוט לא מעוניין בכך! הוא רוטן ונוהם עלינו ודורש שנעזוב אותו במנוחה. פלא שאנחנו מרגישים פגועים ומתוסכלים?

למה זה קורה: כידוע, אחת מהמשימות החשובות בגיל ההתבגרות היא גיבוש הזהות העצמית. זהו שלב התפתחותי משמעותי מאוד, היות שהמתבגר אמור להתרחק רגשית מהוריו כדי להתקרב יותר לבני גילו. ההתרחקות הזו מובילה את המתבגרים, באופן טבעי, לעימותים ומריבות עם ההורים. לכך מתווספים השינויים ההורמונליים שמאפיינים את הגיל, העלולים לגרום אף הם לתנודות רגשיות שבאות לידי ביטוי בהתפרצויות זעם, ויכוחים ועימותים גלויים ועוצמתיים.
נכון הדבר שקשה לנהל תקשורת חיובית וזורמת עם מתבגר זועף. הורים מספרים שבניסיונות שלהם לתקשר עם ילדם הם נתקלים בהערות ציניות או מעליבות, בתגובות מתחכמות, מאתגרות, לקוניות, תוקפניות – וגם בשתיקה רועמת והתעלמות. ההורה עלול להיפגע מכך מאוד, לפרש את התגובות של ילדו כחוצפה ולחשוש מאובדן סמכותו.

מוצאים נקודות אור: על אף האינטראקציה הבעייתית הזו, צריכה להיות לנו הנחה בסיסית של צורך משמעותי בדו שיח בקשר עם המתבגר. מחקרים מהארץ ומהעולם מראים שההורים מהווים דמויות משמעותיות ביותר עבור המתבגר. אמא תמיד תהיה עבורו אמא, ואבא תמיד יהיה אבא. לכן, חשוב שלא ניפגע, אלא נבין שההתנהגות של הילד אינה מכוונת נגד ההורה באופן אישי. גם כאשר המתבגר עונה בצורה מתריסה או מתעלם ונראה שהוא מסרב ליצור קשר, חשוב שנמשיך כהורים לקיים עמו דיאלוג.

עושים ולא עושים: אל תיסחפו לוויכוחים אינסופיים, אל תתייאשו, והמשיכו לנסות להציע פעילויות משותפות. תוכלו להציע למשל שיחה במקום ניטרלי מחוץ לבית, כמו מסעדה או בית קפה, או להציע פעילויות שעשויות לזמן לכם שיחה כזו (להסיע אותו למקומות שונים או ללכת יחד איתו לרופא).

2. המתבגר לא מטפח את המראה (נודף ריח זיעה, אינו מוכן לטפל בפצעונים…), ואומר לנו לא להתערב. פלא שאנחנו מתפדחים מהסבים ומהחברים?

למה זה קורה: גיל ההתבגרות, המלווה בשינויים הורמונליים המזמנים תופעות פיזיולוגיות שונות, מחייב ללא ספק הקפדה על ההיגיינה האישית. לרוב, המראה החיצוני חשוב מאוד למתבגר, אולם לעתים הוא מרוכז מדי בדברים אחרים או שההזנחה היא דרכו להתריס ולמרוד בהוריו – דווקא מכיוון שהוא יודע עד כמה הנושא חשוב להם.

מוצאים נקודות אור: לרוב המתבגרים חשוב מאוד כיצד הם נתפסים בעיני חבריהם. החברים הם קבוצת ההתייחסות וההשוואה המשמעותית. בתקופה הזו המתבגר בוחן את הדימוי החיצוני שלו, משנה סגנונות – ותוך כדי תהליך מגבש לעצמו טעם אישי.

עושים ולא עושים: אם יש יחסים פתוחים יחסית עם הילד, אפשר להעיר לו בצורה עדינה ועניינית שכדאי לו, למשל, לשים דיאודורנט. אם הנושא רגיש מדי, אפשר ליזום איתו שיחה ולהציע לו אפשרויות לטיפול בפצעונים, להמליץ על רופא עור או לקנות לו תכשירים מסוימים. הקפידו לתת לילד משוב על הופעתו החיצונית והרגלי הטיפוח ממקום דואג, שרוצה בטובתו, שכן חברים עשויים לעשות זאת בצורה בוטה. עם זאת, במקרים מסוימים דווקא נכון להפעיל חבר או חברה קרובים, מכיוון שיש סיכוי גבוה יותר שהמתבגר שלכם יסכים לקבל מהם עצה בכל הנוגע לבגדים, בשמים, עיצוב שיער וטיפולים קוסמטיים מאשר מכם ההורים (כי בינינו, מה אנחנו כבר מבינים?). שימו לב, מאמץ יתר מצד ההורים להשפיע בעניין המראה של המתבגר עלול לעורר בו התנגדות.

3. הילד מסתגר בחדרו למשך שעות, ולא טורח לצאת גם כשאתם קוראים לו לעזור לכם במשהו. פלא שההתנתקות הזו מקוממת אותנו ומדאיגה אותנו גם יחד?

למה זה קורה: הילד זקוק למרחב ודורש יותר אוטונומיה, עצמאות וחרות להחליט מתי וכמה הוא יבלה עם הוריו ומשפחתו ומתי וכמה יסתגר בחדרו. אולם ככל שהילד יסתגר יותר בחדרו, יגלוש באינטרנט ויהיה מחובר לפייסבוק, כך ההורה ירגיש מנותק ממה שעובר על ילדו וחסר משמעות בחייו.

מוצאים נקודות האור: לילד יש תחומי עניין והוא שומר על קשר עם חבריו דרך האינטרנט – קשר החוצה מרחקים גיאוגרפיים ומאפשר לו להרחיב את מעגל החברים מעבר לשכונה ולבית הספר. הוא גם רוכש מיומנויות טכנולוגיות ומשפר את האנגלית, כישורים אשר ישרתו אותו בהווה ובעתיד. מעבר לכך, הסתגרות בחדר של מתבגרים מתרחשת מאז ומעולם – בין אם כדי להאזין למוזיקה, לנגן בגיטרה, לדבר בטלפון או פשוט להתחמק מהניג’וסים של ההורים. מבחינתנו זה אומר שהילד פשוט עסוק בענייניו.

להתבגר באהבה:
כך תקיימו תקשורת מוארת עם המתבגר

  • הכירו בהתבגרות כשלב התפתחותי: גיל ההתבגרות מעמיד את המתבגרים מול משימות רבות לקראת גיבוש זהותם העצמית. בתוך כך, מקומם של ההורים משתנה וישנה עלייה בחשיבותה של קבוצת השווים (החברים בני גילם). זִכרו כי זהו שלב נורמלי בתהליך ההתפתחותי.
  • ערכו תיאום ציפיות: גיל ההתבגרות מאופיין בשינויים בסטטוס וביחסים הורה-ילד. לכן חשוב לערוך תיאום ציפיות, לעתים קרובות, בנוגע לדרך שבה אתם מתקשרים זה עם זה, למטלות ובילויים משפחתיים וכו’, כשבתוך כך אתם משאירים לו חופש בעניינים מסוימים לבחור האם להצטרף אליכם או לא.
  • אל תיקחו ללב: אל תיפגעו באופן אישי מההתנהגות של המתבגר. זה לא נעשה ‘דווקא’ נגדכם ההורים, אלה הם חלק ממאפייני הגיל.
  • היו גורם תומך ומסייע: להורה מקום משמעותי בתהליך ההתבגרות. לכן, העניקו למתבגר תמיכה וסיוע במקביל למרחב, כדי שירגיש בנוח לבוא לספר לכם, לשתף או לבקש עצה במקרה הצורך.
  • הקשיבו והתאזרו בסבלנות: הקשיבו להם, גלו סבלנות וסובלנות, נסו להבין את רגשותיהם ומה הם צריכים. אתם לא חייבים להסכים איתם, אבל העבירו להם את המסר שאתם מבינים את עמדתם. זִכרו שגיל ההתבגרות לא נמשך לנצח.
  • אל תנאמו: נאומים ארוכים ו”מחנכים” יגרמו למתבגר להפסיק להקשיב, להתרחק ולהסתגר.
  • עושים ולא עושים: כהורים יש לנו כאן הזדמנות להצטרף לפייסבוק ולהתעדכן בפעילות של המתבגר שלנו ברשת, כך שנדע מה קורה איתו לפחות חלק מהזמן שבו הוא נמצא מאחורי הדלת הסגורה. מעבר לכך, חשוב כמובן לוודא שמצב רוחו תקין ולהקנות לו את הכלים לגלישה בטוחה (אבל לצורך כך תצטרכו לקבוע איתו פגישה – בחדר או מחוצה לו).

    4. הילד שלנו נחמד אלינו רק כשהוא צריך מאתנו משהו (כסף, ג’ינס חדש, שנרשה לו לרדת לאילת עם חברים). פלא שזה יוצר אצלנו מרירות?

    למה זה קורה: על אף המאמצים ליצור קירבה ויחסי שיתוף, ישנם זמנים שהיחסים עם המתבגר בבית הופכים להיות אינסטרומנטליים למדי –  כלומר כאלה שממוקדים בפעולות עשה ואל תעשה. הדיאלוג בין ההורה לבין המתבגר עשוי להישמע כך: “אבא, תן לי 10 שקל”, “אמא, תקני לי ג’ינס”, “צאו מהחדר שלי”, “מה יש לאכול?”. אין בדיאלוג התעניינות בנו כהורים, כבני אדם, כאמא ואבא שיש להם רגשות ומחשבות, אלא התייחסות מצד המתבגר להוריו כאל אלו שחייבים לשרת אותו. התנהגות כזו כמובן פוגעת מאוד וגורמת להורה להרגיש מנוצל או מיותר. מהרבה הורים נשמע את התיאור: “אני מרגיש כמו כספומט”.

    מוצאים נקודות אור: גיל ההתבגרות לא יימשך לנצח, וכדאי שנזכור שגם אנחנו – כבני זוג – חווים בפרקים מסוימים בחיים שלנו “יחסים אינסטרומנטליים” מהסוג הזה (“קח את הילד מהגן בארבע, “תעשה קניות בדרך”), ובפרט בשנים הראשונות לחיי הילדים.

    עושים ולא עושים: כדי לשפר את התקשורת בין הורים לבין מתבגרים חשוב להקפיד על כבוד הדדי והערכה. העלו את הדברים שמפריעים לכם בצורה ישירה, מבלי להיות שיפוטיים או ביקורתיים, ודברו על הרגשות והתחושות שלכם עם הילד. הערך בשיחה כנה הוא ביצירת אמון הדדי בין ההורה לבין המתבגר, כמו גם בהקניית מודל לתקשורת חיובית. בנוסף, תוכלו לערוך תיאום ציפיות, להחליט על סכום מסוים כדמי כיס ולסכם ביניכם למה הוא נועד. זו הזדמנות ללמד את הילד לנהל תקציב, לקבוע סדרי עדיפויות ולקבל החלטות בצורה נבונה.

    פסיכודליה: אבא של מתן מכיתה י’-4 הוא הבורר

    קואצ’ינג ברשת: הסכם משפחתי לשיפור האווירה בבית

    לבד זה הרבה: לא קל להיות גם אבא וגם אמא, אבל זה אפשרי