מאת יוני צ'ונה.
שייך לקטגוריית מאמרים

הפרסומים על מסכת ההתעללות הקשה שעבר נער מירושלים על ידי חבריו, אחד מהם חבר ילדות ובן בית, מעלים הרבה שאלות נוקבות. החשובה מכולן היא איך אנחנו, כהורים, יכולים לזהות שהילד שלנו נפגע ומה עלינו לעשות במצב כזה

הפרסומים מסוף השבוע האחרון בנוגע למסכת ההתעללות הקשה שעבר נער בן 14 מירושלים על ידי חבריו לספסל הלימודים, עוררה חרדה ופחדים רבים בקרב הורים למתבגרים. דווקא בגיל ההתבגרות, שבו הילדים שלנו עצמאיים יותר, כשהם מנהלים חיי חברה מלאים ואנחנו חושבים שאין לנו מה לדאוג – דווקא אז חשוב מאוד שנעצור ונחשוב, האם אנחנו יודעים מה באמת עובר עליהם. איך מתמודדים עם אלימות בקרב בני נוער?

דעה

תחושת הניכור בבתי הספר מעודדת אלימות

אין זה מקרי שמדריך בתנועת הנוער הוא זה שזיהה את מסכת ההתעללות במקרה האחרון ולא גורם חינוכי מבית הספר שבו לומד הילד. הגישה שמנחה כיום את מערכת החינוך ומבוססת על “אפס סבלנות לאלימות” אינה מפחיתה את רמת הניכור הגבוהה השוררת בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין המערכת החינוכית, אלא אפילו מגבירה אותה. במסגרת הפרויקט ‘עיר ללא אלימות’, שמונהג כיום ב-80 ערים בארץ, הוכנסו מפקחים של אלימות שעוברים במסדרונות והותקנו מצלמות יקרות בבתי הספר. המון כסף הושקע בפרויקט הזה, מאות מיליוני שקלים, אבל הכול נעשה סביב סמכות להעניש, עם דגש על אלימות פיזית, ואינו מניב תוצאות רצויות. מצלמות מותקנות במקומות מסוימים, שבהם מן הסתם לא יפעלו המתעללים, והן קולטות רק אלימות פיזית אך לא אלימות רגשית, לא איומים בסחיטה ולא חרם.

המבנה הארגוני הנוכחי של מערכת החינוך מעצים את הסיכויים להתרחשות מקרי התעללות באין מפריע. “הוכנסו מפקחים, אך תחת זאת הפונקציה של אחיות בית הספר כבר אינה קיימת מזה עשור, ובמסגרת הרפורמה של ‘אופק חדש’ צומצמו גם התקנים של יועצות בית הספר. יש להעלות את מספר היועצות ולהגביר את המעורבות של גורמים במערכת בחיי התלמידים ובמצבם. אולם מעל הכל, תפקידנו הוא לגרום לילדים לראות אחד את השני, לתת להם כלים לזהות מקרי התעללות, ולחנך אותם ‘לדחוף את האף’ כשהם מזהים שמשהו אינו כשורה (ולא לעמוד מהצד ולשתוק). גם במקרה האחרון, הרבה מאוד ילדים ידעו מהמתרחש, זה כמו ‘אונס קבוצתי’ – מעטים פוגעים פיזית והשאר שותקים. זו גם הגישה בבתי הספר – מטפלים במוקד ההתעללות ולא מעודדים התערבות של האחרים בעניין. משרד החינוך צריך להתמקד פחות בהטפה ובענישה ויותר בתרגול ובהנחיה לתלמידים – איך להיות אכפתיים ומעורבים.

יוני צ’ונה

סימנים שצריכים להדליק נורה אדומה

כהורים או מורים, מוטלת עלינו האחריות להתבונן ולחוש את התנהלותו היומיומית של הילד, ולא לצפות לכך שהוא ישתף אותנו בקורותיו מרצונו. כל ילד מגיב אחרת לתוקפנות, חרם חברתי או התעללות מכל סוג שהוא, אך עדיין ישנם כמה מאפיינים שכיחים שחשוב לתת עליהם את הדעת. החשובים בהם:

1. שינוי חברתי: הפחתה בהיקף האירועים החברתיים והמפגשים שהילד לוקח בהם חלק.
2. שינוי קיצוני בהתנהגות: שינויים בהרגלי השינה, האכילה והטמפרמנט (אפתיה או רגזנות).
3. סף תסכול נמוך: התקפי זעם או בכי שאינם מותאמים לסיטואציה.
4. סימנים של דיכאון: אדישות כללית או חוסר עניין בדברים שהילד אוהב.
5. ירידה במוטיבציה הלימודית: האם הילד הולך בשמחה לבית הספר, מה עם הציונים שלו?
6. היעדרויות מרובות מבית הספר: לעתים באמתלה של תחלואים שונים.
7. תלות מוגזמת במבוגר או רגרסיה התפתחותית.
8. הסתגרות קיצונית.

כללי עשה ואל תעשה

אם אתם מרגישים שההתנהגות של ילדכם השתנתה, עודדו אותו לשתף אתכם במתרחש בחייו ותנו לו להרגיש שהוא יפיק מכך הקלה. אם הוא חווה חרם בכיתה או תוקפנות מצד חבריו, תוכלו להגיש לו סיוע ותמיכה בדרכים הבאות:

בלו איתו זמן איכות והפגינו כלפיו אכפתיות: להתעניינות שלכם בו יש כוח עצום, אדם מרגיש הרבה פחות בודד כשמישהו מגלה עניין בבעיה שלו ומנסה לעזור.

שוחחו עם הילד ונסו לברר איך הכל התחיל: המטרה היא לבדוק מיהם הילדים שמובילים את החרם או את ההתעללות. קל יותר להתמודד עם קבוצה מוגדרת של פוגעים מרכזיים מאשר עם הכיתה כולה. חשוב לבדוק בשיחה הזו גם האם ישנם ילדים נוספים בכיתה שמרגישים מאוימים או שסובלים מאיומי חרם. ברגע שהילד לא יהיה מבודד אלא בברית עם ילדים נוספים, הם יוכלו לסייע האחד לשני.

בדקו עם הילד מיהן הדמויות הבוגרות והמשמעותיות עבורו בבית הספר: חשוב לערב מבוגר בעל כלים ויכולת לסייע, אבל גם מבוגר שמכיר אישית את הילד ושאכפת לו, ובעיקר – מבוגר שהילד סומך עליו ויכול לתת בו אמון.

שיתוף התלמידים במקרים אישיים דומים של המורים או ההורים: אפשר ליזום כמה פגישות עם הורים או מורים, שיוכלו לספר לכיתה מקרה אישי של פגיעה מסוגי אלימות שונים: חרם, מכות, הקנטות וכדומה.

שיחה בכיתה על הסבל שקיים בה: תוכלו לבקש מהיועצת ו/או מחנכת הכיתה לקיים מעגל דיון בנושא, שבמסגרתו תועלה הבעיה בפני כל הילדים בכיתה ותוצג כמצב בלתי נסבל שחייב להשתנות. הכיתה עצמה תידרש לתת את המענה, כלומר להציע פתרון מעשי למצב, באמצעות תוכנית שהיא תגבש ותתחייב לעמוד בה. אם לא תעמוד בה – יוחלט מראש, כבר במסגרת אותו מעגל, באיזה צעד ינקוט בית הספר.

שיתוף פעולה עם המורה: לעתים הזעם של ההורים מופנה כלפי הצוות החינוכי, בשל תחושה שהוא ‘אינו עושה מספיק’. אולם דווקא ברגעים קשים אלה חשוב ליצור שיתוף פעולה עם הצוות החינוכי, שכן כעסים והאשמות הדדיים מחלישים את שני הצדדים. רק שיתוף פעולה אמיתי יכול לסייע לילד שכעת כל כך זקוק לכם.

אל תחליטו עבור הילד כיצד להגיב: לנפגע צריך להיות תפקיד מרכזי בהחלטה לגבי אופן התגובה לחרם החברתי. בכיתה נגזל ממנו  כוחו והוא איבד שליטה על מה שקורה איתו. כדי להחזיר לו את תחושת היכולת והשליטה, חשוב שהוא יהיה מעורב בכל תהליך שתחליטו לנקוט בו ושלא תקבלו החלטות עבורו. הוא צריך להרגיש שלם עם הפתרון ולחוש את התמיכה שלכם ואת האמון שאתם נותנים בו.

אל תעודדו את הילד לתגובה אלימה: תגובה אלימה מצדו (שמועות, חרם נגדי או אלימות פיזית) רק תחריף את הבעיה ואת רמת האלימות , בייחוד כשמדובר בקבוצה שלמה ועלול להיווצר מצב שאיש לא יבוא לעזרתו. אלימות אמנם עשויה להרתיע בטווח הקצר, אך היא עלולה לגרו אלימות קשה  יותר ולהרחיב את מעגל הפוגעים והנפגעים.

הכותב הוא מנכ”ל מרכז SOS ללימודי אלימות בישראל
www.soscenter.org.il