מאת שרון נוטמן.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס, תרבות ופנאי

 

הם צופים בתוכניות המציאות בפריים טיים, מטמיעים מילים משונות בשפת היומיום שלהם ולומדים שהשקרנים מגיעים הכי רחוק בחיים. איך כבשו תוכניות הריאליטי את מסך הטלוויזיה שלנו, ומה נוכל לעשות כדי שהן לא יחנכו את ילדינו במקומנו? אל תתנו לריאליטי להפוך למציאות עבור המתבגרים


את הערבים הפנויים שלי אני מנצלת, בין היתר, לטובת השלמת הכנסה כשמרטפית (נכון, “בייביסיטר” נשמע יותר טוב, אבל בכתבה הזו אשאר נאמנה לעברית). בבילוי האחרון שלי עם הילדים, הראתה לי בת העשר את אלבום התמונות המשפחתי והתעכבה בו על תמונה שלה בעגלה, כשהייתה רק בת שנתיים. ציפיתי לתגובה כמו “איזו מתוקה הייתי”, אולי אפילו “איזו ממי”. אבל במקום זה הפטירה הילדה, בלי קשר לכלום: “Sexy”.
גם אני שאלתי “מה?”. היה לי ברור שלמתבגרת הצעירה אין מושג קלוש מה המשמעות של מה שהיא אמרה, ותהיתי לעצמי איך השתחלה המילה הזו ללקסיקון שלה במיקום כל כך לא מתאים. בהנחה שהיא אינה שומעת את אמא שלה או אבא שלה מפטירים את המונח הזה ביומיום, מיהרתי להטיל את האשמה על חברתה הטובה בימים אלה – הטלוויזיה (אוטוטו גם הפייסבוק יצטרף למעגל החברים). אחרי הכול, היא ובני גילה צופים בתוכניות שמשודרות בשעות השיא – חלק גדול מהן תוכניות ריאליטי שכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

ד”ר עמית לביא-דינור, ראש התמחות טלוויזיה בבית הספר סמי עופר לתקשורת שבמרכז הבינתחומי בהרצליה, אומרת כי השינוי המשמעותי שחל בתכנים המוצגים לנו בשעות הפריים טיים בטלוויזיה נובע בעיקר משיקולי רייטינג. “המגמה היא לפנות לכל בני המשפחה בתוכנית אחת, ולפי פילוח הרייטינג הצופים בתוכניות האלה אכן מגיעים כמעט מכל הגילאים”.

מציצנות, תחמנות ושקרים

אין הרבה תכנים שיכולים לעורר עניין בו זמנית בהורים, בילדים ובבני נוער – מלבד כאלה המתיימרים להתבסס על המציאות שלנו, כמו הריאליטי. על אף זאת, אנחנו ההורים גדלנו על תכנים אחרים לגמרי. מה קרה בדרך?
“תוכניות המציאות הן תופעה של העשור האחרון, כאשר בישראל ישנם כמה שינויים שהובילו לכך”, מתארת ד”ר לביא-דינור. “זה החל כבר באמצע שנות ה-90 עם כניסתו של הערוץ המסחרי – ערוץ שתיים. מהלך זה שינה בצורה מהותית ערכים ונורמות בחברה, וכמובן את תוכניות הפריים טיים. קדם לכך העידן של הערוץ הראשון, שבו כולם צפו יחד באותם שידורים כי לא היה משהו אחר. הערוץ המסחרי הביא עמו את המלחמה על הרייטינג, שהיא מלחמה על רווחים כלכליים”.
האם המלחמה הזו הובילה בהכרח לוויתור על תכנים ברמה גבוהה?
“אם רוצים רייטינג גבוה יותר צריך להגיע לצופים רבים יותר, ומכאן התחרות בין הערוצים. התוצאה היא הורדת הרף, הורדת הרמה של התכנים ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר”.
מעבר לרמה הנמוכה יחסית, אילו עוד בעיות נובעות מכך שהילדים שלנו צופים בריאליטי?
“למעשה, ריאליטי זה ניסוי בבני אדם”, טוענת ד”ר לביא-דינור. “זהו ניסוי המביא את המשתתפים למקומות קיצוניים ולפרצי רגשות חריגים. אחרי איקס ימים בכלוב הזה כולם מתחילים לבכות ולא שולטים בעצמם או ברגשות שלהם. תוכניות הריאליטי מראות איך אנשים מתפרקים, דבר שמוציא מהם גם אלימות מאוד קשה. ואנחנו, הצופים, נהנים מהמציצנות הזו. האדם תמיד נהנה ממציצנות – זה כמו הגלדיאטורים בזמנו – אבל כשאנחנו רואים את זה שוב ושוב בתוכניות מציאות, זה מעצים את התכונה הזו ואת ה’ערך’ הזה. בהתחלה זה הרגיש לנו לא נעים, קצת כמו להציץ לשכנים, והיום זה עוד יותר גרוע – כי אנחנו רגילים”.
ד”ר לביא-דינור מציינת כי בתוכניות הריאליטי מודגש מאוד ההיבט המיני, וכי למתבגרים הצעירים לא תמיד יש את הבשלות המינית והרגשית כדי לצפות בתוכניות הללו. עם זאת, היא מציינת שישראל נמצאת ב’מקום טוב’ יחסית למדינות אחרות – כמו ארה”ב, שבהן ההיבט המיני מועצם עוד יותר בתוכניות הריאליטי. “בישראל בדרך כלל מקפידים יותר בהקשר הזה, כלומר יספרו שקרה משהו ‘עסיסי’, אך לא יראו את זה בתוכנית – אלא באתר האינטרנט שלה”. עוד היא מציינת ערכים כמו תחמנות, השפלה, שקרים ורמאות – כל אלו זוכים להאדרה בתוכניות הריאליטי, תחת האצטלה של “חוקי המשחק”. “תוכניות הרילאיטי מראות לילדים שלנו שמי שמשקר יותר טוב מגיע יותר רחוק. אלה הם ערכים הפוכים ואנטי-חינוכיים, שמתנגשים עם מה שמלמדים אותם בבית הספר. כמובן שאף הורה לא רוצה שילדיו יפעלו על פי הערכים הללו”.

אתם המחנכים, לא הטלוויזיה

תוכניות הפריים טיים בכלל והריאליטי בפרט יוצרות גם שפה חדשה שהצעירים ממהרים להטמיע בשפת היומיום שלהם. האם זה בעייתי, או שזה בדיוק כמו סלנג – שתמיד היה ותמיד יהיה? לביא-דינור סבורה כי השפה שמחלחלת מהטלוויזיה לחיי הילדים שלנו היא הרבה מעבר לסלנג. “יש לכך השפעה על כל התפיסה שלהם ושלנו”, היא אומרת. “קחו למשל את מערכון ‘הבת-מיצווש’ ששודר בתוכנית ‘ארץ נהדרת’. המערכון הזה שינה לחלוטין את התחום של אירועי הבת-מצווה. היום האירוע הוא הרבה יותר גדול – כל ילדה צריכה לעשות ‘בוק’, להיות כמו דוגמנית וחשופה. זה מעבר לשפה, זו כבר תרבות”.
התוכניות הללו כוללות לעתים סאטירה, שהיא בעצם ביקורת חברתית שגורמת לנו לפתוח את הראש. השאלה היא האם המתבגרים מספיק בוגרים כדי להבין את המשמעויות שמעבר?
“לעתים קרובות נעשה ניסיון להעביר ביקורת חברתית באמצעות הטלוויזיה, אבל במקרים שבהם הצופים הצעירים לא מבינים את הלעג שבדבר – להורים יש תפקיד חשוב מאוד בעניין”.
מה הם יכולים לעשות מלבד אולי להגביל את הצפייה של ילדיהם?
“בגלל העידן הטכנולוגי אי אפשר לסנן, לצנזר ולהגביל כמו בעבר – זה כמעט בלתי אפשרי. לכן, הורים צריכים לנסות לגלות מעורבות רבה יותר בעולם של הצעירים. עליהם להסביר ולשוחח עם ילדיהם על הדברים שבהם צפו יחד, להגיד להם מה הבעייתיות בתכנים הללו ובמערכות היחסים המוצגות בהן – למה זה רחוק מהמציאות. הורים צריכים למצוא דרך להחדיר את הערכים שהם עצמם רוצים להעביר, ולא להניח לטלוויזיה להיות המחנך העיקרי בבית”.

אם לסכם את דבריה של לביא-דינור באמצעות מונחי הריאליטי שאנחנו מורגלים אליהם כל כך, הרי שהשיעור החשוב ביותר שהיא מעבירה כאן להורים הוא זה: בזמן שהערוצים המסחריים נלחמים על הרייטינג – הילחמו אתם על הערכים החשובים שתרצו להקנות לילדיכם היקרים. בהצלחה!

האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים: טלוויזיה ומחשב מזיקים לבריאות

הילדים שלנו מכורים למסכים. כך נגמול אותם

אף פעם לא מאוחר מדי לעודד אותם לקרוא. שלושה מומלצים לבני נוער