מאת שרה שלום.
שייך לקטגוריית בלוגים, סבתא למתבגרת

שרה הולכת עם הנכדה לקנות נעליים, ונזכרת בילדותה

יעל, נכדתי המתבגרת מתארחת אצלי. אמא שלה, הבת שלי , מבקשת שאנצל את הביקור כדי ללכת עם הנכדה לקנות נעליים.
“אילו נעליים לקנות לה?” אני מבקשת הוראות.
“מה שימצא חן בעיניה”, עונה בתי.

מה שימצא חן בעיניה?!

בחנות הנעליים אני מתבוננת ביעל  המודדת נעל אחרי נעל, והזיכרונות מציפים אותי:

כשאני הייתי ילדה, היה ברור לי שאין לקנות את הנעליים שמוצאות  חן בעיני. לפי חוקי הצרכנות דאז היו יותר נעליים שלא קונים מאשר נעליים שקונים. אני נשאבת לנוסטלגיה. לא קונים נעליים מבד, כי הבד מתלכלך ואי אפשר לנקות אותו היטב. “תמיד יישאר כתם”. לא קונים נעלי לק כי ” הלק מתפוצץ”, ואז נעבעך יש לך נעל הרוסה עם סוליה שלמה. “אולי אולי נקנה נעל לק לשבת. אבל תצטרכי לשמור עליה!”.לא קונים נעל צבעונית. נעל ירוקה? נעל אדומה? הס מלהזכיר כי היא “לא תתאים לבגד שלובשים, “ומאוחר יותר כשמתבגרים היא ‘לא תתאים לתיק’. בגלל הבגדים והתיק קונים רק נעל שחורה לחורף, ולבנה לקיץ. לא קונים נעליים רכות כי הן “לא מחזיקות את הרגל”, ולא נעל עם עקב דק כי הוא “משתפשף מהר מדי לפני שהרגל גדלה”, ואפרופו עקבים – ברור שלא קונים עקב מצופה בעור. “נכון, זה יפה זה אלגנטי, אבל כשהעור שעל העקב משתפשף אין מה לעשות, וזה סתם בזבוז כסף!”. אכן גזירה משמיים – אין משחת נעליים שיכולה להסתיר עור קרוע , אין מברשת נעליים שיכולה ליישר קמטי עור מתגלגל על עקב חשוף. רצוי לא לקנות נעל עם גומי נמתח, כי הוא עלול להימתח ולא לחזור לעצמו. “כמו שקרה לרינה השכנה לפני חמש שנים, כשקנתה נעליים אצל לוי בנווה שאנן.” אה, ובטח ובטח שאסור לקנות נעליים אצל לוי בנווה שאנן, ראה מקרה רינה  השכנה. בטח שלא קונים נעל עם רוכסן, “כי אם הרוכסן נתקע – הנעל הלכה קפוט”.

ומה עם סנדלים?

אם קונים סנדל- אז רצוי סנדלי נמרוד, כי “יש להם שם”. ולא סתם יש להם שם. בנמרוד אי אפשר לקנות סנדלים עם דוגמאות משוגעות, למשל כאלו שהקשירה שלהם היא בעזרת רצועות בלבד. “מה פתאום רצועות? הן ייפתחו בהליכה ואחר כך נצטרך לקנות עוד זוג. לא, זה לא משנה שלאיריס יש כאלה ואצלה זה בסדר. אין כסף לניסיונות! תקני סנדל עם אבזם כמו תמיד וזהו. ושיחזיק את הרגל. שתוכלי לרוץ עם זה”. ואפרופו לרוץ, “אל תשכחי להוריד את נעלי ההתעמלות מיד כשייגמר שיעור ההתעמלות, כי זה לא בריא לרגל, היא לא נושמת”.

וגם..לא יאומן

לא קונים גם נעלי בית חמות שמוצאות חן בעיניי מאוד. לא קונים אותן למרות שחורף וקר לי והרגליים שלי קפואות, כי  מנשה הסנדלר, שהוא לצורך העניין היועץ המקצועי ביותר בסביבה, אמר ש”אצל ילד הרגל צריכה ללמוד לחמם את עצמה!”. ומנשה הוא לא סתם סנדלר, הוא מייצר נעליים אורטופדיות בהזמנה!

אז מה קונים?

קונים נעל לא יקרה, במחיר סביר, לבנה בקיץ ושחורה בחורף, עם שרוכים או אבזם מתכת, עם סוליות ועקבים עבים וחזקים. לאחר הקנייה ממהרים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיתקין זווית מתכת בעקביה – כך נבטיח שהנעליים לא ישתפשפו מהר. “זה לא משנה שזה מרעיש, זה סימן שזה חזק!”.בבית, דוחפים אל פנים הנעל עוד ועוד נייר עיתונים כדי לשמור על צורתה לאורך ימים. מה שנקרא תנו כבוד לנעל!

ומה היום?

הנכדה שלי רומזת לי שמספיק עם הנוסטלגיה בחנות הנעליים, היא כבר בחרה.
“מה בחרת?”
“נעלי ספורט עם גלגל נשלף”, היא אומרת ומניפה מולי זוג נעליים יפהפיות.
“אמא מרשה?”, אני מהססת ומתקשרת אל בתי.
“כן”, אומרת בתי, “אם זה מוצא חן בעיניה, אני מרשה”.

נו… פעם היו אומרים “אם לסבתא היו גלגלים”. היום יש לנכדה גלגלים. ועוד בנעליים!!!

ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).

לפוסט הקודם של שרה: שנהיה לראש

אופנה וטיפוח: נעליים הורסות

אם ובת: מחוברות אבל רבות