מאת ד"ר מיכל בן צבי זומר.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס

מתבגרים רגישים לאירועים טראומתיים אף יותר מילדים ומבוגרים. לא פלא שבעקבות שריפת הענק בצפון, ישנם בני עשרה רבים החווים מצוקה, בייחוד בעקבות אובדן נפש או רכוש. איך הוריהם יכולים לסייע?

טראומה היא אירוע המעורר פחד, חוסר אונים ואימה. מי שנחשף לאירוע טראומתי חש איום על שלמותו הפיזית או הרגשית, ומבחינה זו – הדליקה שפשטה ביערות הכרמל וביישובים סביבם בתחילת החודש האחרון (דצמבר 2010) נחוותה כטראומתית על ידי רבים, בכל הגילאים.
ואולם, מחקרים מראים כי אוכלוסיית המתבגרים רגישה לאירועים טראומתיים אף יותר מילדים או מבוגרים, והסיבה לכך היא שבתקופה המאופיינת בשינויים וחוסר יציבות, אירוע כזה מפר את שיווי המשקל העדין שבתוכו חי המתבגר ולכן עלול להיות הרסני במיוחד.
ההשפעות הפסיכולוגיות של האירוע יהיו עמוקות יותר אצל אלו שנמצאו פיזית במקום, כלומר עזרו בכיבוי או בחילוץ או התפנו בעצמם. סביר להניח כי הם יחוו את הטראומה, ולא אלו שרק שמעו סיפורים או ראו את הדיווחים בתקשורת. עם זאת, מאירועים טראומתיים בעבר ניתן ללמוד כי אין לזלזל בהשפעה של אירוע “מרחוק”: באמריקה, מיליונים דיווחו על תסמיני חרדה ודיכאון, ואף על תסמונת דחק פוסט-טראומתית, בעקבות פיגועי הטרור שהתרחשו במגדלי התאומים. ביניהם כאלה שכלל לא שהו בניו יורק באותו יום, אלא צפו בגורדי השחקים מתמוטטים במסך הטלוויזיה או באינטרנט.

קריסה אידיאולוגית: צדיק ורע לו?

בגיל ההתבגרות מתמודד המתבגר עם משימות פסיכולוגיות וחברתיות כבדות משקל. המאפיין העיקרי של התקופה הוא התמודדות עם היפרדות ואינדיבידואליזציה: על המתבגר לחוש את הנפרדות שלו מהוריו, ובמקביל לגבש זהות הייחודית לו. תהליך כזה הוא כמו יציאה להרפתקה לא נודעת, בזמן שהבית מהווה כר יציב – מעין עוגן להיאחז בו בעת החיפוש (וכמובן שתמיד נחמד שיש גם מיטה רכה לשים עליה את הראש ולנוח בין גיחה לגיחה).
לכן, לאובדן הבית ישנה משמעות עמוקה בתוך הדרמה שבה חי המתבגר. כשהבית הפיזי נמחק, עלול המתבגר לחוש תלוש בתוך עולם שהוא טרם גיבש לעצמו. השילוב של הטראומה מהשריפה ושל אובדן הבית עלול למלא את המתבגר בתחושת אימה, והוא יחשוש לצאת ולחקור. תחושת האובדן עלולה להחזיר את המתבגרים למצב תלותי בהוריהם – מצב שאינו תואם את גילם, ומצד שני, ישנם כאלה שיתנתקו בטרם עת – אף אם אינם מוכנים לכך.

מאפיין נוסף של גיל ההתבגרות הוא החיפוש אחר עולם צודק והתעסקות פילוסופית במשמעות החיים. לכן, מתבגרים שנחשפו לשריפה בכרמל עלולים לחוש זעם רב אל מול העוול המשווע, ובייחוד אלו מהם שאיבדו אדם קרוב, את חיית המחמד האהובה שלהם, את ביתם או אפילו את נוף ילדותם. כל אלה יתרעמו על חוסר הצדק. התפיסה: “צדיק וטוב לו, רשע ורע לו” נותרת ריקה מתוכן, והתחושה של אובדן הצדק עלולה לערער את היסודות האידיאולוגיים בחשיבתו של המתבגר, ולהותירו מבולבל וכועס.

הסיפור הטראגי של אלעד ריבן, המתנדב בן ה-16 שהצטרף לכוחות הכיבוי ביוזמה אישית הרואית ושילם על כך בחייו, הינו תמצית המשבר בתפיסתו של המתבגר – מההרואיות והאידיאליזם לא נותר דבר, גם הם התכלו באש.

איך נדע אם המתבגר סובל מטראומה?

ישנן התנהגויות ותסמינים מסוימים שאופייניים למתבגרים ולבני נוער שנחשפו באופן ישיר או עקיף לטראומה, כמו השריפה בכרמל (אם כי יש להדגיש כי כל אדם מגיב אחרת). הסימנים שנראה בשכיחות גבוהה יחסית הם: רגזנות יתר, התבודדות, שינוי בהרגלי השינה, נוכחות לא סדירה בבית הספר, ניסיונות לגונן על בני משפחה, נטילת סיכונים ושימוש בסמים. בשל המודעות הגבוהה של בני נוער לגופם, המצוקה הפסיכולוגית עשויה להתבטא גם בתלונות על בעיות בגוף, כמו כאבי ראש או כאבי בטן – תגובות העלולות להפוך להפרעה של ממש, או לתסמונת דחק פוסט-טראומתית, אם לא יזכו ליחס המתאים ולטיפול הנחוץ. לכן, חשוב מאוד שהורים יהיו מודעים לתסמינים ולדרכים שבהן יש ביכולתם לסייע.
תסמונת דחק פוסט-טראומתית היא הפרעת חרדה, שמקורה בהתמודדות לא מסתגלת עם אירוע טראומתי. הסובלים מהפרעה זו חווים פלשבקים מעוררי אימה, סיוטי לילה והתקפי פאניקה בעקבות חשיפה לגירויים הקשורים לטראומה. מצד שני, הם עשויים לחוות כהות חושים, דיכאון והינתקות מהסביבה החברתית.

מחקרים רבים עוסקים בשאלה מי נמצא בקבוצת סיכון לפתח הפרעה בעקבות טראומה, אולם כהורים, הנקודה החשובה ביותר שעלינו לזכור היא כי התמיכה החברתית וההורית מהווה את הגורם המשמעותי ביותר לשמירה והגנה על ילדינו. אם כהורים נהיה מסוגלים להתמודד עם המתח בעצמנו, יגבר הסיכוי לכך שנהיה מסוגלים לעזור לילדינו המתבגרים. לפיכך, תמיכת ההורים היא קריטית לבריאות הנפשית של הנער או הנערה.
בארצות הברית נערכו מחקרים רבים בעקבות סופת “קטרינה”, שבהם נמצא כי מתבגרים שפונו מעיר מגוריהם בעקבות ההצפות לא פיתחו תסמונת דחק פוסט-טראומתית בעיקר בזכות תמיכת הוריהם. ממחקרים אלה עולה כי בני נוער שהוריהם היו זמינים להם רגשית, איפשרו להם טיפול פסיכולוגי והיו פתוחים לדון ולעבד את האירוע הטראומתי, נמצאו בקבוצת סיכון נמוכה להתפתחות התסמינים. כמו כן, מידה של רוחניות ואמונה תרמו להתמודדות טובה יותר עם האובדן.
תמיכה נפשית כוללת טיפולים אישיים והתערבות טיפולית של כל בני המשפחה, תוך שימת דגש על תמיכה מוגברת דווקא להורה, על מנת שיהיה מסוגל לספק את הצרכים הרגשיים של המתבגר.

מי יציל את הבית שלהם?

להורה, אם כן, ישנו תפקיד מכריע בשיקום נפשו הפגועה של המתבגר. ראשית כל, כאמור, עליו לזהות את הצרכים שלו עצמו, ולטפל בהם, על מנת שלאחר מכן יוכל לסייע לילדו. כמו בסרטי הבטיחות שמקרינים על מטוסים לפני המראה, על ההורה לחבוש קודם כל את מסכת החמצן שלו כדי שיוכל להתפנות ולסייע לילדיו.
מתבגר שאיבד את ביתו בשריפה, צמא (גם אם לא במודע) לתחושה ברורה של ביטחון ויציבות – לתחושה של בית. ואת התחושה הזו רק ההורה יכול לספק לו. כשהמתבגר ירגיש שוב בטוח ב”ביתו”, הוא יוכל לשוב ולצאת למחוזות רחוקים ולהשלים את מלאכת ההתבגרות.
כמו שסיכמה חוקרת הטראומה הנודעת, ג’ודית לואיס הרמן: “בסיס החוויה הטראומתית הוא דלדול המסוגלות הפנימית ותחושת ניתוק מאחרים. שיקום יכול להתרחש אך ורק בהקשר הבינאישי – הוא לא יכול לקרות בבידוד”.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בישראל ובניו יורק, מומחית להתמודדות עם טראומות, הפרעות חרדה, קונפליקט משפחה-קריירה, ופסיכולוגיה אינטגרטיבית

michalbzs@gmail.com