מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

“אמא, תבטלי את התור שקבעת לי לספר, אני מתחיל לגדל שיער”


“אמא, תבטלי את התור שקבעת לי לספר, אני מתחיל לגדל שיער”, הכריז דור באחד הבקרים כבר לפני כמה שנים. מהרגע הראשון זה לא נראה ולא נשמע לי טוב, אבל החלטתי להבליג בתקווה שככל שאמעיט לשוחח על הנושא כך יקל עלי להניא אותו מהחלטתו.
המעבר של בני דור לבית הספר התיכון היה ציון דרך משמעותי, עבורו ועבור שאר בני הבית. האירועים התגלגלו ככדור שלג ולא הותירו לנו יכולת בחירה. הפכנו למשתפי פעולה עם המציאות, כפי שזו הוכתבה לנו חדשות לבקרים. החלטתו להאריך שיער היא אחת הדוגמאות הממחישות זאת היטב.

ג’ונגל סוואנה צפוף

אם התנסיתם בגידול שיער, סביר להניח שאתם זוכרים את שלב הביניים שבו הכול קופץ. אי אפשר לאסוף בגומייה כי השיער קצר מדי, ואם משאירים פזור נדמה שיש לכם על הראש ג’ונגל סוואנה צפוף – כזה שלא ניתן לחצות גם במברשת מקצועית ובטח שלא במסרק. הדבר נכון בייחוד אם גם אתם התברכתם, כמו דור שלי, ברעמת תלתלים קטנטנים, צפופים ובלתי ממושמעים בעליל (כמעט כמו בעל הבית שלהם…).
הנחישות של בני לגדל שיער אילצה אותי להתמודד עם הרגל חדש, שהפך במהרה לחלק בלתי נפרד מעסקת החבילה הזו שקוראים לה “שיער ארוך”. דור עשה שעות ארוכות, בעודו צפון בחדרו מהופנט אל צג המחשב, כשידו האחת מתפעלת בלהיטות את המקלדת ואילו השנייה מתווספת אליה רק לסירוגין – תוך שהיא ממוללת ללא הרף את תלתליו.
המשחק בשיער הצפוף הביא לנשירת שיער, וככל שהוא ארך ונשתרש ההרגל הזה הפך ביתנו לשדה תלתלים – דור מפזר ואני אוספת.

נעים זה בטח לא היה, ועדיין. כן, שבע שנים חלפו מאז ודור נחוש בהחלטתו שלא להסתפר. כמות השמפו הנצרכת גדלה, כמות הקונדישנר הוכפלה, מסות שיער נותרות אחריו במקלחת, ואת הרצפה מכסים שפע תלתלים. אבל דור אינו נכנע. גם אם קשה לו, וגם אם המצב מאלץ אותו לא פעם לתכנן מראש את מועד החפיפה – הוא עומד בהחלטתו ומסרב להיפרד ממחלפות ראשו. נדמה כי משהו באמונה שלו גורם לו לחשוש שאם יסתפר ישוב גלגל חייו לפרק חיים ישן – אפל וכואב – שעליו אולי עוד אספר בפוסט אחר…

כמו בכביש, מוטב להיות חכם

נכון, לא מעט שנים אני מתמודדת עם ים של תלתלים מעצבנים בכל פינה, סולדת מההרגל ותוצאותיו, בולעת את הרוק, נושמת עמוק ושותקת. אני יודעת שכל הערה שלי בנושא תצית את הדיון ועלולה לגרור אותנו למקום שלא הייתי בוחרת ליפול בו.

הוויתור הזה לטובת בני מגיע מהמקום של אמא מתאמנת, המגשרת על חילוקי הדעות במקומות המשמעותיים פחות בחיים. אני מוותרת על אפשרות העימות, ומנסה להבין את הצרכים של בני – גם אם הם נראים לי בלתי הגיוניים.
משהו במחיר ההתמסרות הטוטלית אומר לי שכאן ראוי לוותר. גם אם לא קל ואולי רק נכון.

במקרה הזה בחרתי שלא להיות צודקת, אלא  אולי רק קצת יותר חכמה…
כי כאשר גרים בבית משותף עם ילדים בוגרים, מתעוררים קשיים העלולים להוביל לחילוקי דעות ואף לקרע שאיש מאתנו לא היה רוצה להימצא בו.
ומה דעתכם הורים למתבגרים? האם הייתם בוחרים להתנהג אחרת?

אשמח לשמוע מכם תגובות, הערות או חוויות אישיות, כתגובות לבלוג, בעמוד הפייסבוק שלנו, או באימייל האישי: :Ricki_b@walla.co.il

לפוסט הקודם של ריקי: האוטו שלנו

הם מכורים למסכים. מה עושים?

נשירה סמויה בבתי ספר בארץ – מחקר בנושא